אירוע מוחי – שבץ מוחי

פסק-דין

השופט י' דנציגר:

לפנינו ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 4.12.07 בת.א. 691/03 [פורסם בנבו] (כבוד השופטת ב' בר-זיו) אשר קבע כי המערערת התרשלה כלפי המשיב 1 (להלן – המשיב) בכך שלא ביצעה בו ניתוח לקילוף הפריקרד וכן בכך שלא טיפלה בו בתרופה בשם קומדין ואשר חייב את המערערת בתשלום פיצויים לטובת המשיב בסך של 562,500 ₪.

— סוף עמוד 3 —

העובדות והליכים קודמים

1. במהלך שנות התשעים נמצא המשיב, יליד שנת 1935, במעקב קרדיולוגי אצל המערערת, וזאת לאחר שהחל לסבול מאירועים של פרפור חדרים ואי ספיקת לב. בבדיקת CT מיום 4.5.98 שנערכה לו אצל המערערת נמצא כי המשיב סובל ממחלת הפריקרדיטיס, שהתבטאה בהסתיידות גסה היקפית של הפריקרד. בעקבות אבחון המחלה ניתנה למשיב תרופה לדילול דם בשם קומדין אשר מיועדת למנוע היווצרותם של קרישי דם (להלן – קומדין). בשנת 1999 אושפז המשיב בבית חולים "העמק" עקב החמרה במצבו. בבדיקה שנערכה למשיב אובחנה אי ספיקת לב ימנית קשה עם גודש ורידי ניכר, הגדלה ניכרת של הכבד והטחול והסתיידות בפריקרד. במהלך האשפוז בוצע במשיב צנתור והלה אובחן כסובל מ-Constrictive Pericarditis, דלקת כרונית של הפריקרד המצרה את הלב ופוגעת בתיפקודו. נוכח האבחנה האמורה הומלץ למשיב לעבור ניתוח לקילוף הפריקרד (להלן – הניתוח) ולצורך כך ניתנה הוראה להפסיק את מתן תרופת הקומדין למשיב עד להוראה חדשה. לשם ביצוע הניתוח הופנה המשיב לבית החולים "כרמל", ולאחר דיון בעניינו, אשר נערך על ידי צוות רופאים בבית חולים זה ביום 3.9.99, הוחלט גם שם כי יש מקום לבצע את הניתוח. ואולם, המשיב לא זומן לניתוח, הניתוח לא בוצע ולא חודש מתן הקומדין למשיב, כאשר האחרון המשיך להיות במעקב במסגרת שירותי המערערת בקהילה. ביום 6.8.01 נבדק המשיב על ידי ד"ר טיבריו רוזנפלד וזה הורה לו לחדש את הטיפול בקומדין.

2. ביום 27.8.01 אושפז המשיב בבית חולים "העמק". במהלך האשפוז התברר כי הוא לקה ב אירוע מוחי שבעטיו חלה החמרה במצבו הרפואי. משכך, הגיש המשיב נגד המערערת תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף אשר נגרמו לו, לטענתו, עקב רשלנות רפואית מצידה. בתביעתו טען המשיב כי המערערת אחראית לפצותו בגין הנזקים שנגרמו לו בשל מחדליה ליתן לו טיפול רפואי סביר, מיומן וראוי. נטען, בין היתר, כי אי ביצוע הניתוח, כמו גם הפסקת הטיפול בתרופת הקומדין למשך שנתיים גרמו להחמרת מחלתו הקרדיאלית של המשיב מפרפור התקפי לפרפור כרוני ואיפשרו היווצרות קרישי דם אשר גרמו ל שבץ מוחי ולנזקים הבלתי הפיכים מהם הוא סובל כיום. המערערת מצידה טענה כי הטיפול אותו העניקה למשיב היה מתאים, נכון ומקצועי, בהתאם לכללי הרפואה המקובלים וכי לא מתקיים קשר סיבתי בין הטיפול שקיבל אצלה המשיב לבין נזקיו, אשר הוכחשו על ידה.

— סוף עמוד 4 —

3. בית המשפט המחוזי קבע בפסק דינו כי מאחר שלא היתה מחלוקת בין בעלי הדין על כך שבעת שהוחלט בשנת 1999 לראשונה על ביצוע הניתוח היה מצבו הרפואי של המשיב כזה שהצדיק את ביצועו, אין רלבנטיות לטענות שהועלו על ידי המערערת לפיהן הניתוח לא בוצע עקב הסכנה הכרוכה בו או לאור השיפור שחל במצבו של המשיב ודינן להידחות, קל וחומר, כאשר המערערת לא הציגה כל החלטה שהתקבלה בין השנים 1999 ו-2001 שלא לנתח את המשיב וממילא לא ניתן לבחון את נכונותה של החלטה שכלל לא התקבלה. משכך, דן בית המשפט המחוזי אך ורק בטענת המערערת לפיה הניתוח לא בוצע בשל סירובו של המשיב לביצועו וקבע כי המערערת לא הרימה את הנטל להוכיח טענה זו. בהמשך לכך נקבע כי המערערת התרשלה בכך שלא ביצעה את ניתוח קילוף הפריקרד כמו גם בכך שרופאיה נמנעו מלטפל במשיב באמצעות הקומדין, כאשר בניגוד לטענת המערערת בית המשפט המחוזי סבר כי אין בעובדה כי כשלושה שבועות לפני ה אירוע מוחי בו לקה המשיב הורה לו ד"ר רוזנפלד לחדש את נטילת הקומדין, כדי לנתק את הקשר הסיבתי בין התרשלות המערערת לבין ה שבץ מוחי.

4. יחד עם זאת, לאור היות המשיב "אדיש" לגורלו, כאשר זה כלל לא התעניין אצל רופאיו לפשר אי ביצוע הניתוח והפסקת הטיפול בקומדין, כמו גם לאור אי נטילת הקומדין על ידי המשיב סמוך ל אירוע מוחי חרף הנחייתו של ד"ר רוזנפלד, ייחס לו בית המשפט המחוזי אשם תורם בשיעור של 25%. כמו כן, ומאחר שסבר כי במקרה דנן לא ניתן לקבוע בוודאות מלאה מה גרם לנזקיו של המשיב, קבע בית המשפט המחוזי, על דרך אומדנה, כי רשלנות המערערת תרמה אך ל-50% מנזקיו. עוד נקבע בהקשר זה כי נוכח הסיכון הגבוה הכרוך בניתוח, סיכויי ההצלחה הלא גבוהים שלו והעובדה שזמן קצר לאחר קבלת ההחלטה על ביצוע הניתוח חל שיפור במצבו של המשיב, הלה לא היה נותן את הסכמתו לביצועו. בית המשפט המחוזי נתן דעתו לכך שנוכח קביעתו האמורה "ייתכן והיה מקום לקבוע כי אין קשר סיבתי בין התרשלות הנתבעת [המערערת] באי ביצוע הניתוח ובין נזקי התובע [המשיב]", ואולם "לאור העובדה שהנתבעת התרשלה גם באי מתן הקומודין וכל יתר הנסיבות", נשקל אי ביצוע הניתוח "כחלק 'מהתרומה'" של התרשלות המערערת לנזקי המשיב.

5. משכך, ולאחר שנלקח בחשבון גם פיצוי בגין כאב וסבל, כמו גם הקיצור בתוחלת החיים של המשיב, הועמד סכום הפיצוי הכולל על סך של 750,000 ₪, כאשר מסכום זה הופחת אשמו התורם של המשיב העולה כדי סך של 187,500 ₪.

עיקר טענות המערערת

— סוף עמוד 5 —

6. לטענת המערערת, שגה בית המשפט המחוזי בקובעו כי היא לא הרימה את הנטל להוכיח כי המשיב סירב לעבור את הניתוח. כן טוענת המערערת כי שגה בית המשפט המחוזי גם בכך שקבע כי היא התרשלה כלפי המשיב כאשר לא ביצעה את הניתוח, וזאת על אף שבית המשפט המחוזי קיבל את עמדת המומחים לפיה מדובר בניתוח מסוכן ביותר וחרף קביעתו כי המשיב לא היה מסכים לעבור אותו, קביעה המנתקת את הקשר הסיבתי בין מחדליהם של רופאי המערערת (ככל שהיו כאלו) לבין נזקי המשיב. לטענתה, נותק הקשר הסיבתי גם בין אי מתן תרופת הקומדין למשיב במשך שנתיים לבין הנזקים שנגרמו לו כתוצאה מ שבץ מוחי, הואיל ודי היה בחידוש הטיפול בקומדין שלושה שבועות לפני אירוע מוחי על מנת למנוע את התרחשותו, כאשר בית המשפט המחוזי אף התעלם מכך שבשנת 2006 אושפז המשיב בחשד ל אירוע מוחי חולף, וזאת למרות שטופל בקומדין באופן רציף במשך כחמש שנים מאז חודש אוגוסט 2001.

7. לחילופין, טוענת המערערת כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר קבע כי היא גרמה ל-50% מנזקי המשיב, הואיל ומהראיות שהובאו בפניו עולה כי לכל היותר היה בהימנעות המערערת ממתן קומדין למשיב כדי להגביר את הסיכון שלו ללקות ב אירוע מוחי באחוזים בודדים בלבד.

8. לבסוף, מעלה המערערת טענות שונות כנגד האופן בו העריך בית המשפט המחוזי את הנזקים שנגרמו למשיב וכנגד גובה הפיצוי שנקבע בגינם.

עיקר טענות המשיב

9. לטענת המשיב, במהלך שמיעת הראיות בתיק זה הופרכה טענת המערערת כי המשיב לא זומן לניתוח עקב סירובו, כאשר המשיב ורעייתו (היא המשיבה 2 בערעור הראשי) פנו לנציגיה של המערערת מספר פעמים בבקשה לדעת מתי ייערך הניתוח, אולם התבקשו להתאזר בסבלנות. כן, טוען המשיב כי אין להניח כי הוא היה מסרב לעבור את הניתוח אם היה הדבר מוצע לו, שכן אין לצפות מחולה סביר כי יערער על החלטת הרופאים לפיה יש לבצע את הניתוח, ומשכך שגה בית המשפט המחוזי בהתבססו על הנחה זו לשם הערכת תרומת המשיב לנזקו. מכל מקום, לטענת המשיב, אין לדעת אם היה הסיכון מתממש אלמלא רשלנותה של המערערת, כך שמשהתקבלה ההחלטה לנתחו והניתוח לא בוצע ומשהופסק הטיפול נוגד הקרישה לתקופה בלתי סבירה, העיסוק בשאלת התממשות הסיכון כלל אינה רלבנטית. כן, טוען המשיב כי אין

— סוף עמוד 6 —

כל חשיבות, בכל הנוגע לקשר הסיבתי בין אי מתן הקומדין לבין אירוע מוחי, לשאלה אם הוא הספיק להתחיל את הטיפול בקומדין כמה ימים לפני האירוע אם לאו, הואיל וסביר הרבה יותר כי הקריש שגרם ל שבץ מוחי נגרם בתקופה הארוכה של למעלה משנתיים בה לא טופל המשיב בקומדין ולא בימים הספורים שקדמו ל אירוע מוחי.

10. בנוסף, טוען המשיב כי שגה בית המשפט המחוזי בהטילו עליו אשם תורם בגין היותו "אדיש" לגורלו בעניין הניתוח, שהרי הוא הפציר ברופאיו יותר מפעם אחת לבצע את הניתוח, אך התבקש להתאזר בסבלנות. כך, גם באשר לנטילת הקומדין, לטענתו שגה בית המשפט המחוזי בקובעו כי הוא הפגין אדישות בלתי סבירה, הואיל ואין מקום להציב נורמה לפיה החולה הסביר אמור להבין ברזי הרפואה ולערער על קביעות רופאיו אשר לא הורו לו ליטול תרופה מסוימת. עוד טוען המשיב כי קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה הוא התרשל וגילה אדישות כאשר לא חידש את נטילת הקומדין למרות הוראתו של ד"ר רוזנפלד, אינה עולה בקנה אחד עם חומר הראיות ואינה עולה בקנה אחד עם נורמת ההתנהגות המצופה מחולה סביר.

11. אף המשיב משיג על קביעותיו של בית המשפט המחוזי בדבר היקף הנזק שנגרם לו וגובה הפיצויים בהם חויבה המערערת, אלא שלדידו היה על בית המשפט המחוזי לקבוע כי המערערת אחראית בגין מלוא הנזקים שנגרמו לו, ולא רק בגין 50% מהם, ולחייבה בפיצוי הגבוה בצורה משמעותית מן הפיצוי שנפסק לו בפועל.

דיון והכרעה

12. לאחר שעיינתי בטענות בעלי הדין שבכתב ושמעתי את טיעוניהם על פה בדיון שהתקיים לפנינו, אני סבור כי יש לקבל את הערעור באופן חלקי, לדחות את הערעור שכנגד ולקבוע כי המערערת אינה אחראית לנזקי המשיב אשר נגרמו כתוצאה מהימנעות רופאיה מביצוע הניתוח במשיב וכי אחריותה בנזיקין מצטמצמת לאי חידוש הטיפול בקומדין במשך פרק זמן של כשנתיים, כאשר שיעור אחריותה ברכיב זה עומד על 70%.

אחריותה של המערערת בגין הימנעות רופאיה מביצוע הניתוח

13. על המבקש לבסס זכותו לפיצוי על אחריות המזיק ברשלנות להראות כי נתקיימו במזיק יסודותיה של עוולת הרשלנות. יסודות אלה הם שלושה: חובת זהירות,

— סוף עמוד 7 —

התרשלות ונזק. ואולם, תנאי הוא לאחריותו של המזיק כי התרשלותו היא שגרמה לנזקו של הניזוק, דהיינו, שקיים קשר סיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק [ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1) 113, 128 (1985); ע"א 4241/06 לוי נ' מדינת ישראל - משטרת ישראל (לא פורסם, [פורסם בנבו], 12.3.09), פסקה 10)]. ואכן, עיקר טענותיה של המערערת מופנות כנגד התקיימותו של קשר סיבתי בין מחדליה לבין נזקיו של המשיב. אומנם, באשר לניתוח משיגה המערערת גם על קביעתו של בית המשפט המחוזי כי התרשלה היא בכך שנמנעה מביצועו, אולם משלא שוכנעתי, כפי שיפורט להלן, כי קיים קשר סיבתי בין אי ביצוע הניתוח לבין נזקי המשיב, קרי לא בוססה אחריותה של המערערת לנזקים אלו, איני רואה מקום להידרש לעניין זה.

קיומו של קשר סיבתי עובדתי בין טיפול רפואי רשלני, או, בדומה לעניין שלפנינו, הימנעות רשלנית ממתן טיפול רפואי, לבין נזק שנגרם לחולה, נקבע באמצעות "מבחן הסיבה בלעדיה אין". לפי מבחן זה השאלה שעל בית המשפט לשאול את עצמו בטרם יקבע אם התקיים הקשר הסיבתי היא האם אלמלא התנהגותו הרשלנית של המזיק היה נגרם נזקו של הניזוק. רק אם התשובה לשאלה זו היא שלילית, יש לקבוע כי התקיים הקשר הסיבתי [ראו: ע"א 23/61 סימון נ' מנשה, פ"ד יז(1) 449, 464 (1963); עדי אזר ואילנה נירנברג רשלנות רפואית 396 (2000) (להלן – אזר ונירנברג)].

14. כאמור, בית המשפט המחוזי קבע בפסק דינו כי בניגוד לטענת המערערת המשיב לא סירב באופן מפורש לביצוע הניתוח וכי לא בשל כך נמנעה המערערת מביצועו. המערערת טוענת לפנינו כי נפלה שגגה בקביעתו האמורה של בית המשפט המחוזי. כידוע אין ערכאת הערעור נוטה להתערב בקביעות עובדתיות של הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים בהם הטעות של הערכאה הדיונית בולטת על פניה ויורדת לשורשו של עניין [ראו למשל: ע"א 8375/06 צ'צ'קס נ' מנהל מע"מ פתח-תקווה (לא פורסם, [פורסם בנבו], 25.3.09), פסקה 24; ע"א 1240,558/96 חברת שיכון עובדים בע"מ נ' רוזנטל, פ"ד נב(4) 563, 568 (1998)]. איני סבור כי המקרה שלפנינו מצוי בגדרם של אותם מקרים חריגים. ואולם, בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע בהקשר זה כי המשיב "'כחולה סביר', לא היה נותן הסכמתו לניתוח". גם ביחס לממצא זה, אותו ביסס בית המשפט המחוזי על הראיות בתיק כמו גם על התרשמותו מן העדים שהעידו לפניו, לרבות המשיב עצמו, חלה ההלכה שהוזכרה לעיל בדבר רתיעתו של בית משפט זה להתערב בקביעות עובדיות של הערכאות דלמטה, וגם לגביו אני סבור כי לא נפלה בקביעתו של בית המשפט המחוזי טעות אשר תצדיק התערבות כאמור. משנקבע כי גם

— סוף עמוד 8 —

אם היתה המערערת מציעה למשיב לעבור את הניתוח היה זה מסרב, ברי כי גם אם התרשלה המערערת בכך שלא ביצעה אותו, הרי שנותק הקשר הסיבתי בין התרשלותה לבין נזקיו של המשיב. שכן, גם אלמלא אותה התרשלות לא היה המשיב מסכים לעבור את הניתוח ומשכך נזקיו היו נגרמים לו בכל מקרה.

15. איני סבור כי יש ממש בהשגותיו של המשיב על קביעתו של בית המשפט המחוזי בדבר חוסר נכונותו לעבור את הניתוח. מדובר בניתוח מסוכן ביותר אשר סיכויי הצלחתו אינם מן הגבוהים. כך, פרופ' אנדרי קרן, המומחה מטעם המערערת, ציין בחוות דעתו מיום 23.11.04 כי הסיכון הכללי לתמותה עקב הניתוח נע בין 6% ל-19%, כאשר ביחס למשיב ובשים לב למצבו הרפואי הכללי "מדובר בסיכון ניתוחי של לפחות 20% – 25%" [ההדגשה במקור – י.ד.] [סעיף 1ב לחוות הדעת]. זאת בעוד ששיעור התמותה הניתוחית המקובל בניתוחי לב, כגון ניתוח מעקפים, עומד, כך לפי פרופ' קרן, על 1%, ולכל היותר על 2% בממוצע. גם המומחה מטעם המשיב, פרופ' אליעזר קפלינסקי, אישר בחוות דעתו המשלימה מיום 23.9.04 כי הסיכון הניתוחי בניתוח קילוף הפריקרד "נע בין 5-15% וכי הוא עולה בחולים עם דרגה תפקודית ירודה מאוד", הדרגה בה היה מצוי המשיב בעת שהוחלט על הצורך בניתוח [תחת הכותרת "דיון" בחוות הדעת]. אומנם, אין חולק כי בעקבות הטיפול השמרני בו טופל המשיב לאחר אשפוזו בבית חולים "העמק" חל שיפור במצבו הרפואי, כך שבתקופה זו סיכוני הניתוח היו מתונים יותר. ואולם, מן האמור לעיל עולה כי גם סיכונים אלו הינם גבוהים ביחס לסיכונים בניתוחי לב אחרים, כאשר לאור השיפור במצב הבריאותי, יש להניח כי גם נכונותו של החולה ליטול על עצמו סיכונים, גם אם נמוכים יותר, תפחת בהתאם. פרופ' קרן הטעים כי גם לו נותח המשיב, היה מצבו מוטב אך במעט [סעיף 1ג לחוות דעתו]. ואילו פרופ' קפלינסקי סבר בנקודה זו כי "הצלחתו של הניתוח הינה בספק כאשר מדובר בחולים קשים במיוחד", ואולם לדידו משהשתפר מצבו של המשיב בשל הטיפול התרופתי שקיבל סיכויי הצלחתו של הניתוח, לו נערך באותה עת, היו טובים [חוות דעתו המשלימה של פרופ' קפלינסקי]. גם אם הצדק בנקודה זו עם פרופ' קפלינסקי, כללם של דברים הוא כי הסיכונים הגבוהים שבעריכת הניתוח במצבו הרפואי הקשה של המשיב לאחר אשפוזו, בשים לב לסיכויי ההצלחה הנמוכים שלו בשלב זה, תומכים במסקנתו של בית המשפט המחוזי לפיה המשיב לא היה מסכים לניתוח. לטעמי, הוא הדין גם ביחס לתקופה בה מצבו הבריאותי של המשיב השתפר, שהרי גם אם גדלו במהלכה סיכויי הצלחתו של הניתוח, יש להניח כי נכונותו של המשיב לבצעו, לאור מצבו המשופר ולאור הסיכונים הגבוהים הטמונים בביצועו גם בתקופה זו, לא גדלה באופן משמעותי.

— סוף עמוד 9 —

16. גם התנהלותו של המשיב במהלך התקופה הארוכה שבין ההחלטה על ביצוע הניתוח לבין התרחשות אירוע מוחי תומכת בקביעתו של בית המשפט המחוזי. כל אותה תקופה ישב המשיב בחיבוק ידיים ולא רק שלא דרש מרופאי המערערת לבצע את הניתוח, אלא שהוא כלל לא הביע התעניינות בביצועו. אדרבא, המשיב אישר בעדותו כי במהלך תקופה זו טלפנו אליו מבית חולים "כרמל" ושאלו אותו האם הוא עבר את הניתוח, אך כל שהוא ענה היה כי לא עבר ניתוח [עמוד 15 לפרוטוקול מיום 9.4.06]. צדק בית המשפט המחוזי בקובעו כי תשובה זו "תמוהה" היא וכי "אין זה סביר כי אדם הממתין לניתוח ומקבל טלפון מבית החולים ישיב כי לא עבר ניתוח ולא יביע כל התעניינות מתי הוא צפוי לעבור את הניתוח". אין להסביר את התנהגותו המתוארת של המשיב אלא בכך שהלה חשש מן הניתוח המסוכן ולא היה מעוניין לעבור אותו.

17. לבסוף, אין להתעלם בהקשר זה מטופס הצגת חולה לניתוח שנערך בבית החולים כרמל בעניינו של המשיב ואשר מופיעה עליו הערה, בכתב יד, בזו הלשון: "חולה לא רוצה נתוח". המערערת טוענת כי יש בהערה זו, שלטענתה נכתבה על ידי הגברת איבון בוכנר אשר שימשה במועדים הרלבנטיים כמזכירת המחלקה לניתוחי חזה בבית החולים, כדי להוכיח כי המשיב סירב בפועל לביצוע הניתוח. יצויין כי על אף שמחוות דעת גרפולוגית שהוגשה מטעם המערערת עלה כי קיימת סבירות גבוהה כי ההערה האמורה אכן נכתבה על ידי גב' בוכנר, הרי שבעדותה היא לא יכלה לאשר כי אכן מדובר בכתב ידה. יתר על כן, המערערת לא הביאה לעדות את המזכירה הבכירה בבית החולים, אשר עדותה יכולה היתה לסייע להבהרת העניין. נוכח האמור לעיל, קבע בית המשפט המחוזי כי המערערת לא עמדה בנטל להוכחת הטענה האמורה.

הגם שלא מצאתי מקום להתערב בקביעה זו, קשה להתעלם מן העובדה כי קיים מסמך בכתב ממנו עולה כי המשיב סירב לביצוע הניתוח, מסמך אשר תוכנו לא נסתר למעשה על ידי המשיב. מסמך זה, גם אם אין הוא, בעומדו לבדו, מוכיח את סירובו של המשיב לביצוע הניתוח, הרי שבהצטרפו ליתר נסיבות המקרה, כפי שפורטו לעיל, יש בו כדי לתמוך במסקנתו של בית המשפט המחוזי בדבר חוסר נכונותו של המשיב לעבור את הניתוח.

18. יתר על כן, גם בית המשפט המחוזי היה מודע להשלכותיה של קביעתו הנדונה על התקיימות הקשר הסיבתי והוא אף ציין בפסק דינו כי "לכאורה – לאור קביעה זו, ייתכן והיה מקום לקבוע כי אין קשר סיבתי בין התרשלות הנתבעת [המערערת] באי ביצוע הניתוח ובין נזקי התובע [המשיב]". אלא, שלדידו "לאור העובדה שהנתבעת

— סוף עמוד 10 —

התרשלה גם באי מתן הקומודין וכל יתר הנסיבות" יש לקחת נסיבה זו "כחלק 'מהתרומה' בלבד" של המערערת לנזקיו של המשיב.

אני סבור כי בכך שגה בית המשפט המחוזי. לטעמי, לא ניתן לקשור, בכל הנוגע לסוגיית הקשר הסיבתי, בין הימנעותה של המערערת מביצוע הניתוח לבין הימנעותה של זו ממתן קומדין למשיב. המדובר בשני אירועים נפרדים אשר ביחס לכל אחד מהם היה על המשיב להוכיח את התקיימותם של כל יסודות עוולת הרשלנות ואת התקיימותו של הקשר הסיבתי בכלל זה, ואם הגיע בית המשפט המחוזי למסקנה כי גם לו הציעה המערערת למשיב לעבור את הניתוח לא היה זה מבוצע לאור סירובו של המשיב, מסקנה המנתקת את הקשר הסיבתי בין ההתרשלות לנזק, שגה הוא כאשר ביקש לאחות את הקשר בין השניים על ידי השתתתו על קשר סיבתי שהתקיים באירוע נזיקי נפרד.

משלא מתקיים קשר סיבתי בין הימנעות המערערת מביצוע הניתוח לבין הנזקים שנגרמו למשיב, אין לחייבה בגין מחדל זה ברשלנות.

אחריותה של המערערת בגין הימנעות רופאיה ממתן קומדין למשיב

היקף האחריות

19. אשר להימנעות רופאי המערערת ממתן הקומדין למשיב במשך כשנתיים, לא טוענת עוד המערערת כי אין לראות בכך התרשלות מצידה וכל טענותיה בהקשר זה מופנות כנגד קיומו של קשר סיבתי בין הפסקת הטיפול בקומדין לבין שבץ מוחי בו לקה המשיב. איני סבור כי יש ממש בטענות אלה של המערערת ודינן להידחות. אדרבא, בניגוד לקביעתו של בית המשפט המחוזי כי יש להעמיד את אחריותה של המערערת בגין נזקי המשיב הנובעים מהיעדר הטיפול בקומדין על 50%, יש לדידי להעמיד את שיעור אחריותה של המערערת בכל הנוגע לנזקים אלו על 70%. אפרט את טעמיי לכך.

20. מקום בו נזקו של ניזוק הינו מחלה או ליקוי רפואי אחר, כבענייננו, מעוררת סוגיית הקשר הסיבתי העובדתי קשיים מיוחדים, כאשר בחלק מן המקרים סיבת הליקוי אינה ברורה, וזאת אף אם הוכח כי המזיק נהג ברשלנות. הבעייתיות נעוצה בטבעו של הנזק במקרים אלו, הן לאור העובדה שהידע הרפואי ביחס לגורמים להיווצרות המחלות מוגבל הוא והן בשל העובדה שמחלות וליקויים רפואיים עשויים להיות תוצאה של גורמים רבים. מקום בו קיימת אי וודאות באשר לנסיבות המקרה, עלול

— סוף עמוד 11 —

הניזוק להימצא במצב בו אין ביכולתו להוכיח, על פי כללי ההוכחה "הרגילים" במשפט אזרחי, את יסודות עוולת הרשלנות, אף על פי שהותרתו בלא כל פיצוי תהא מנוגדת למטרות דיני הנזיקין ובלתי צודקת. דוקטרינת "אובדן סיכויי החלמה" או דוקטרינת "הגברת סיכון ללקות במום או במחלה", שהינה צדו השני של אותו מטבע [ראו למשל: ע"א 8279/02 גולן נ' עזבון המנוח ד"ר מנחם אלברט ז"ל (לא פורסם, [פורסם בנבו], 14.12.06), פסקה 13], עשויה בנסיבות המתאימות לשמש כאחד הכלים העומדים לרשות בית המשפט בהתמודדות עם בעיית העמימות הראייתית המתוארת. למעשה, הדוקטרינה האמורה אינה סוטה מן הכלל הרגיל של "הכל או לא כלום", הואיל והיא מחייבת את הניזוק להוכיח, במאזן ההסתברויות, כי המזיק גרם ברשלנותו לנזק מן הסוג של פגיעה בסיכויי ההחלמה [ראו: ע"א 231/84 קופת חולים של ההסתדרות נ' פאתח, פ"ד מב(3) 312 (1988) (להלן – עניין פאתח); פסק דינה של כבוד השופטת שטרסברג-כהן בע"א 6643/95 כהן נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית לעובדים בארץ ישראל, פ"ד נג(2) 680, 703-704 (1999); ע"א 7469/03 המרכז הרפואי שערי צדק נ' כהן (לא פורסם, [פורסם בנבו], 17.4.05)]. לעניין זה אין הבדל "בין מקרה, שבו הסיכוי שאבד גדול או קטן מ-50%. הואיל ובשני המקרים לא יזכה הניזוק בפיצוי אלא בשיעור הסיכוי שהפסיד עקב הרשלנות" [עניין פאתח הנ"ל, בעמוד 319]. דהיינו, גם מקום בו הסיכוי שאבד הינו גבוה יותר מ-50%, לא יזכה הניזוק בפיצוי בגין מלוא נזקו הפיסי, כי אם באותו אחוז ממנו השווה לשיעור סיכויי ההחלמה שהוא איבד בגין התרשלותו של המזיק [ראו: ע"א 2939/92 קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל נ' רחמן, פ"ד מט(2) 369, 378 (1995); ע"א 2245/91 ברנשטיין נ' עטיה, פ"ד מט(3) 709, 723-724 (1995) (להלן – עניין עטיה); ע"א 1892 אבו סעדה נ' שירות בתי הסוהר - משטרת ישראל, פ"ד נא(2) 704, 718 (1997)].

ואולם, דוקטרינת אובדן סיכויי החלמה כראש נזק נפרד אינה הדרך היחידה להתמודד עם העמימות הסיבתית. כך בע"א 7375/02 בית חולים כרמל, חיפה נ' מלול, פ"ד ס(1) 11 (2005), נקבע כי ריכוך הכלל הדורש הוכחת קשר סיבתי ראוי שיעשה על דרך הסתפקות בקיומו של קשר סיבתי הסתברותי, כאשר זה ייקבע על ידי ראיות סטטיסטיות או בדרך של אומדנה [להבחנה בין שתי הגישות ראו: ע"א 4975/05 לוי נ' ד"ר זאב מור (לא פורסם, [פורסם בנבו], 20.03.08) (להלן – עניין לוי). כן ראו: בועז שנור "הבסיס העיוני לפסיקת פיצויים חלקיים בישראל" משפטים לז 177 (תשס"ז)]. על פסק דין זה תלוי ועומד דיון נוסף (דנ"א 4693/05) [פורסם בנבו], ומשכך איני רואה מקום לדון בשאלה מהי הגישה העדיפה, כאשר הצדדים לא טענו לעניין זה וכל

— סוף עמוד 12 —

השגותיהם מופנות כנגד עצם קיומו של הקשר הסיבתי במקרה דנן והאופן בו חישב בית המשפט המחוזי את הגברת הסיכון של המשיב ללקות ב שבץ מוחי.

21. אכן, צדק בית המשפט המחוזי בקובעו כי במקרה שלפנינו קיימת עמימות ראייתית, בגינה לא יכול היה המשיב לבסס קשר סיבתי עובדתי ואשר נובעת מאי יכולתם של המומחים משני הצדדים להצביע באופן מדוייק וודאי על הקשר, או היעדר הקשר, בין הפסקת הטיפול בקומדין לבין ה אירוע מוחי בו לקה המשיב. כן, צדק בית המשפט המחוזי כאשר בנסיבות אלה העדיף הוא על פני הכלל המסורתי והנוקשה לבחינתו של הקשר הסיבתי – "הכל או לא כלום" – את הכללים הגמישים יותר, בהתאם להלכה שפורטה לעיל. אלא שלדידי, קביעתו של בית המשפט המחוזי בדבר שיעור "תרומתה" של המערערת לנזקים שנגרמו למשיב כתוצאה ממחדלה אינה יכולה לעמוד. ראשית, קביעתו האמורה של בית המשפט המחוזי נסמכה, בין היתר, על רשלנותה של המערערת בהימנעות מביצוע הניתוח. משקבעתי כי היא אינה אחראית בשל מחדל זה ברשלנות, הרי ששקלול הגורם האמור במסגרת יתר השיקולים שהביאו את בית המשפט המחוזי לקבוע כי המערערת אחראית ל-50% מנזקי המשיב איננו נכון עוד. שנית, וככל שבהימנעותם של רופאי המערערת ממתן קומדין למשיב משך שנתיים עסקינן, הרי שמן הראיות בתיק זה, עליהן עמד גם בית המשפט המחוזי, עולה כי יש להעמיד את אחריותה של המערערת ביחס למחדלה האמור על 70%.

22. במה דברים אמורים? לא יכול להיות חולק כי אי מתן קומדין הינו "גורם" המסוגל, ולו לכאורה, להביא להתרחשותו של אירוע מוחי באדם במצבו הרפואי של המשיב. כך, אף המומחה מטעם המערערת, פרופ' קרן, קבע בחוות דעתו קביעה שעליה הסתמך בית המשפט המחוזי בפסק דינו, לפיה "הסיבה המרכזית והמכרעת לאירוע המוחי" במקרה של המשיב היא שהלה לא נטל את הקומדין [פסקה 2 לחוות הדעת]. עוד ציין פרופ' קרן בחוות דעתו כי נוכח מצבו הבריאותי של המשיב וגילו המתקדם "ניתן להגדירו כבעל סיכון של כ-10% לשנה לאירוע תסחיפי סיסטמי", כאשר "מתן טיפול יעיל בקומדין יכול להוריד סיכון זה לכ-3% לשנה (ירידה של כ-70%)". פרופ' קפלינסקי הציג בחקירתו הנגדית נתונים דומים, אם כי לא זהים, בציינו כי כאשר מדובר באדם במצבו הבריאותי של המשיב "יש סכנה גדולה בסדר גודל של 6% לשנה שהוא יפתח שבץ מוחי", כאשר נטילת הקומדין מפחיתה סיכון זה לשיעור של "בסביבות 1%, חצי אחוז בשנה" [עמוד 27 לפרוטוקול מיום 13.6.06], קרי ירידה של 83%-91%. בית המשפט המחוזי לא התיחס בפסק דינו לפער שקיים בין הנתונים

— סוף עמוד 13 —

שהציגו שני המומחים ואף לא קבע כי עדיפה עליו, באופן עקרוני, עמדתו של מומחה זה או אחר. משנמנע בית המשפט המחוזי לקבוע ממצא עובדתי בנדון, יש לדעתי להעדיף, בנקודה זו, את חוות דעתו הכתובה של פרופ' קרן, אשר הינה מפורטת ומבוססת על ספרות מקצועית בנושא, על פני דברים שאמר פרופ' קפלינסקי בחקירתו הנגדית מזיכרונו, מבלי שהנתונים הרלבנטיים היו מונחים לפניו. ואכן, לאחר שציין את המספרים המפורטים לעיל הוסיף: "אני חושב משהו כזה, אני צריך להסתכל בספר כדי לצטט… במדויק". משכך, הגעתי לכלל מסקנה כי היה מקום לקבוע כי בהימנעות רופאי המערערת מליתן למשיב טיפול בקומדין במשך תקופה בת כשנתיים הם הגבירו את הסיכון של המשיב ללקות באירוע מוחי בשיעור של 70% לשנה ומכאן שגם אחריותם לנזקים שנבעו מכך צריך שתעמוד על 70%.

נוכח האמור לעיל, אין בידי לקבל את טענת המערערת לפיה גם אם קיים קשר סיבתי בין אי מתן הקומדין למשיב לבין האירוע המוחי, הרי שהיא הגבירה את הסיכון של המשיב ללקות בו באחוזים בודדים בלבד וכי יש להגביל את אחריותה לנזקיו בהתאם. לכאורה, בטענתה של המערערת טעם רב. משנקבע כי הסיכון שהמשיב ילקה באירוע מוחי כאשר הוא אינו נוטל קומדין הינו 10% ואילו הסיכון כי הוא ילקה באירוע מוחי כאשר הוא נוטל קומדין הינו 3%, הרי שלכאורה ההפרש בין שני נתונים אלו הוא שאמור לשקף את הגברת הסיכון שהביאה המערערת בכך שלא העניקה למשיב טיפול בקומדין. ולא היא. יש לזכור כי הסיכון לכך שהמשיב ילקה באירוע המוחי אכן התרחש במקרה דנן, כך שהמשיב משתייך הלכה למעשה לאותם 10% שלוקים באירוע מוחי. מכאן, שעבור המשיב עמד הסיכון ללקות באירוע מוחי, הלכה למעשה, על 100%. משכך, ובהתאמה, הרי ש-3% של סיכון ללקות באירוע מוחי אגב נטילת הקומדין מהווים עבור המשיב 30% סיכון (3/10 x 100). נזקו של המשיב בפועל, אם כן, הינו ההפרש שבין שני הנתונים האחרונים, דהיינו 70% הגברת סיכון [לשיטת חישוב זו ולקביעה כי היא אינה נוגדת את דוקטרינת אובדן סיכויי החלמה כראש נזק ראו: עניין לוי הנ"ל, פסקה 11]. שיטת החישוב הנ"ל, אשר משקפת בצורה מדוייקת יותר את נזקו האמיתי של הניזוק, אף תואמת את העקרונות הכלליים של חישוב הנזק בדיני הנזיקין, לפיהם על בית המשפט לתת ביטוי, במסגרת חישוב זה, למציאות כהווייתה [ראו: דוד קציר פיצויים בשל נזק גוף כרך א 366-367 (מהדורה חמישית, 2003)].

— סוף עמוד 14 —

מכאן, שיש להעמיד את שיעור האחריות של המערערת לנזק שנגרם למשיב בשל הימנעות רופאיה מליתן לו טיפול בקומדין על 70%.

ניתוק הקשר הסיבתי?

23. המערערת טוענת כי כלל לא התקיים קשר סיבתי בין מחדלה הרשלני לבין הנזק, הואיל והוכח בפני בית המשפט המחוזי כי מתן הקומדין חודש על ידי ד"ר רוזנפלד זמן מספיק עובר לאירוע המוחי ומשנמנע המשיב, מרצונו הוא, ליטול את התרופה, הרי שאין לראות במערערת כאחראית לאירוע המוחי. אין בידי לקבל טענה זו. אומנם, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, המשיב אכן נמנע מליטול את התרופה חרף המלצתו של ד"ר רוזנפלד שניתנה שלושה שבועות עובר לאירוע המוחי, אולם, בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע ממצא עובדתי, בו איני מוצא מקום להתערב, לפיו המשיב לא יכול היה ליטול את הקומדין מיד לאחר הביקור אצל ד"ר רוזנפלד, וזאת מאחר שבהתאם לנוהלי המערערת, בטרם יחדש את נטילת התרופה היה עליו לבצע בדיקות רפואיות שונות [פסקה 29 לפסק הדין]. גם מחוות דעת המומחים של שני הצדדים עולה כי לא היה בהימנעותו של המשיב מנטילת הקומדין לאחר המלצתו של ד"ר רוזנפלד כדי לנתק את הקשר הסיבתי בין מחדלם של רופאי המערערת לבין האירוע המוחי. פרופ' קפלינסקי העיד כי "בהחלט קיים סיכוי או סיכון שהוא פיתח כבר קרישי דם בפנים" במהלך השנתיים בהם לא טופל בקומדין [עמוד 28 לפרוטוקול מיום 13.6.06] (קרישי דם שהגעתם לכלי דם במוח עלולה לגרום לאירוע מוחי) וכי "האירוע המוחי הזה שקרה לו לא סביר שניתן היה למנוע את זה על ידי טיפול של ימים ספורים או של שבוע או של 10 ימים לאחר שנתיים של הפסקה" [עמוד 35 לפרוטוקול מיום 13.6.06]. ואילו פרופ' קרן העיד כי טיפול בקומדין במשך שלושה שבועות "בעצם אמור למנוע וזה מה שהוא עושה, מונע הופעת קרישי דם" [עמוד 45 לפרוטוקול מיום 27.2.07]. עיון בדברים אלו של פרופ' קרן מלמד כי למעשה לא קיימת מחלוקת אמיתית בין המומחים בשאלה האם נטילת קומדין על ידי המשיב על פי הוראתו של ד"ר רוזנפלד היתה מונעת את האירוע המוחי: בעוד שפרופ' קפלינסקי מתיחס בדבריו למצב בו כבר קיים קריש בגופו של החולה שאז "ברגע שנותנים את הקומודין אז תהליך הקרישה נעצר ותהליך הפירוק של הקרישה הופך להיות יותר בולט ואנחנו לא פעם רואים שהקרישים נעלמים אבל זה לוקח זמן" [עמוד 28 לפרוטוקול מיום 13.6.06], הרי שפרופ' קרן מתיחס למצב בו טרם נוצר קריש הדם, קרי לאפקט המניעתי של הקומדין ועל הזמן שדרוש להתרחשותו של אפקט זה. אולם, אין בעדותו של פרופ' קרן כדי לסתור את מסקנתו של פרופ' קפלינסקי לפיה גם אם היה המשיב נוטל קומדין במועד המוקדם האפשרי

— סוף עמוד 15 —

לאחר הנחייתו של ד"ר רוזנפלד, לא היה בכך כדי לפרק את הקריש שכבר נוצר בגופו של המשיב, ככל שזה היה אכן המצב, ולמנוע בכך את התרחשות האירוע המוחי. גם אם נניח שקריש הדם אשר גרם לאירוע המוחי נוצר בתקופה שלאחר הנחייתו האמורה של ד"ר רוזנפלד, הרי שלשיטתו של פרופ' קרן הליך המניעה עורך שלושה שבועות ולדבריו "זהו הזמן המקובל ברפואה" לשם כך [עמודים 44-45 לפרוטוקול מיום 27.2.07], ואילו המועד המוקדם האפשרי לנטילת הקומדין על ידי המשיב, לא היה, כאמור לעיל, מיד לאחר המלצתו של ד"ר רוזנפלד, אלא במועד מאוחר יותר, דהיינו פחות משלושה שבועות לפני האירוע המוחי. מכאן שגם אם היה המשיב נוטל קומדין בתקופה זו לא היה בכך (לפי חוות הדעת של פרופ' קרן ושל פרופ' קפלינסקי) כדי למנוע את היווצרותם של קרישי דם במהלכה.

24. אשר לטענת המערערת לפיה העובדה כי בשנת 2006 אושפז המשיב בחשד לאירוע מוחי חולף למרות שטופל בקומדין באופן רציף במשך תקופה בת כחמש שנים קודם לכן, מנתקת את הקשר הסיבתי בין המחדל נשוא הערעור לבין האירוע המוחי הראשון של המשיב, איני רואה בה כל ממש. זוהי טענה סתמית שנטענה בעלמא מבלי שגובתה בחוות דעת רפואית כלשהי שתפרט את הסיבות האפשריות לאירוע המוחי החולף ומבלי להתייחס לעברו הרפואי של המשיב. משכך, לא ניתן ללמוד מאירוע מאוחר זה על קיומו או היעדרו של קשר סיבתי בין אירועים שקדמו לו בשנים רבות.

אשם תורם

25. גם באשר להשגותיו של המשיב בדבר האשם התורם בשיעור 25% אותו ייחס לו בית המשפט המחוזי, איני סבור כי יש בהן ממש ודינן להידחות. האשם התורם מהווה הגנה למזיק מפני החובה לפצות את הניזוק על מלוא נזקו [י' אנגלרד "יסודות האחריות בנזיקין" דיני הנזיקין – תורת הנזיקין הכללית 119, 236 (מהדורה 2, ג' טדסקי עורך, תשל"ז)]. המבחן לקיומו של האשם התורם ולקביעת שיעורו הינו מבחן כפול. תחילה, על בית המשפט לבדוק אם נהג הניזוק כאדם אחראי ובזהירות סבירה, קרי האם נהג הוא כ"אדם סביר"; היה ונמצא כי התשובה לשאלה זו היא בשלילה, כי אז תחולק האחריות לנזקו של הניזוק בינו לבין המזיק על פי מבחן האשמה המוסרית, דהיינו על ידי הצבת מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה בכדי להשוות ולהעריך את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל אחד מהם [ראו: ע"א 316/75 שור נ' מדינת ישראל, פ"ד לא(1) 299, 304-306 (1976); עניין עטיה הנ"ל, בעמוד 723; ע"א 7130/01 סולל בונה בנין ותשתית בע"מ נ' תנעמי, פ"ד נח

--- סוף עמוד 16 ---

(1) 1, 21 (2003); אזר ונירנברג הנ"ל, בעמודים 564-565].

במקרה שלפנינו קבע בית המשפט המחוזי, קביעה המקובלת עליי, כי המשיב, אשר החל בנטילת תרופת הקומדין כבר בשנת 1998, היה מודע לחיוניותו של הקומדין במצבו הרפואי, כאשר עוד קודם לאירועים נשוא הערעור דנן הוסבר לו על ידי אחד מרופאיו כי מדובר בתרופה שעליו ליטול לאורך כל חייו וכי "אסור בשום אופן להפסיק אותה" [סעיף 5 לתצהיר עדות ראשית של המשיבה 2]. אף על פי כן, לאחר שהופסק הטיפול בקומדין לצורך ביצוע הניתוח לקילוף הפריקרד, ואף שהניתוח לא בוצע במשך כשנתיים, לא התעניין המשיב כל אותה תקופה, ולו פעם אחת, אצל מי מרופאיו בדבר חידוש הטיפול בתרופה הנדונה, לא כל שכן הוא לא ביקש מהם לחדש את מתן התרופה. אדישותו זו של המערער לגורלו וישיבתו התמוהה בחיבוק ידיים במשך שנתיים, חרף מודעותו לחיוניותה של תרופת הקומדין במצבו מקבלות משנה תוקף נוכח עדותו של המשיב עצמו, ממנה עולה כי במהלך התקופה האמורה היה נתון במעקב קרדיולוגי וביקר פעמים רבות אצל רופאי המערערת, ואף על פי כן, לא ראה הוא לנכון להסב את תשומת ליבו של איש מהם לעובדה כי הוא אינו נוטל את תרופת הקומדין. די כבר בכך כדי לקבוע כי המשיב לא נהג כחולה סביר. אין זה מתקבל על הדעת כי חולה המודע לחיוניותה של תרופה אותה הוא נטל בקביעות ואשר רופאיו הורו לו על הפסקת נטילתה באופן זמני, יימנע ולו מהסבת תשומת לבם לכך שחרף העובדה שהסיבה להפסקה הזמנית בנטילת התרופה חלפה עברה לה מן העולם, הטיפול בתרופה לא חודש [השוו: ע"א 6023/97 טייג נ' גלזר, פ"ד נג(2) 840, 847-848 (1999); ע"א 244/81 פתאל נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, פ"ד לח(3) 673, 687 (1984). הגם שנסיבותיהם של מקרים אלו אינן זהות לנסיבות המקרה דנן, כאשר בעניין טייג נמנעה המטופלת מלמסור לרופאה ממצאים רפואיים שהיו בידיה ושלא נמצאו בידי הרופא ובעניין פתאל המטופל נמנע מלפנות לרופא חרף מצבו הרפואי הקשה, ניתן להקיש מהם לענייננו]. אני סבור כי ניתן בנסיבות אלה לדרוש מן החולה כי יציין בפני הרופא המטפל בו כי הוא אינו נוטל את התרופה שחיוניותה ידועה לו, וצדק בית המשפט המחוזי כאשר מצא בהימנעותו של המשיב מלנהוג כן במקרה דנן אשם תורם בשיעור של 25%. משכך, איני רואה צורך להתיחס לטענתו של המשיב כנגד קביעתו של בית המשפט המחוזי בנוגע לאשם תורם מצד המשיב בגין הימנעותו מנטילת הקומדין חרף המלצתו של ד"ר רוזנפלד.

— סוף עמוד 17 —

סוף דבר

26. משקבעתי, בניגוד לפסק דינו של בית המשפט המחוזי, כי המערערת אינה אחראית לנזקי המשיב, ככל שאלו קיימים, שמקורם בהימנעותה מביצוע הניתוח לקילוף הפריקרד וכי המערערת הגבירה את הסיכון של המשיב ללקות באירוע מוחי בשל הימנעותה ממתן קומדין למשיב ב-70%, ולאור העובדה כי בית המשפט המחוזי קבע את נזקי המשיב ואת היקף הפיצוי הראוי בגינם באמצעות אומדנה במסגרתה נלקחו בחשבון הן נזקים קרדיולוגיים שמקורם באי ביצוע הניתוח והן נזקים נוירולוגיים שמקורם באירוע המוחי שנגרם כתוצאה מהיעדר טיפול בקומדין, וזאת מבלי לפרט את שיעורו היחסי של כל אחד מן הנזקים האמורים בתחשיב הכללי, אין מנוס מלהחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי על מנת שזה יקבע מהו הנזק שנגרם למשיב ואת שיעור הפיצוי ההולם בגינו, בהתאם לאמור בפסק דין זה.

אשר על כן, אציע לחבריי לקבל את הערעור באופן חלקי, לדחות את הערעור שכנגד ולקבוע כי המערערת אינה אחראית בנזיקין בגין הימנעות רופאיה מביצוע הניתוח לקילוף הפריקרד במשיב וכי אחריותה לנזקיו של המשיב שמקורם באירוע המוחי בו הוא לקה בשנת 2001 ואשר נגרם כתוצאה מהימנעותם של רופאי המערערת מלטפל במשיב באמצעות קומדין עומדת על 70%. כן, אציע לחבריי להורות על החזרתו של התיק לבית המשפט המחוזי בכדי שזה יקבע, בשים לב לאמור בפסק דין זה, את נזקיו של המשיב ואת שיעור הפיצוי ההולם בגינם בנסיבות העניין. כן אציע לחבריי כי בנסיבות העניין לא יעשה צו להוצאות.

ש ו פ ט

— סוף עמוד 18 —

השופטת א' פרוקצ'יה:

אני מסכימה.

ש ו פ ט ת

השופט א' רובינשטיין:

אני מסכים.

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' דנציגר.

ניתן היום, כ"ה באייר תשס"ט (19.5.09).