תסמונת איקס שביר Fragile X syndrome

תסמונת האיקס השביר

הקדמה

תסמונת איקס שביר הינה מחלה גנטית נוירו-התפתחותית . התסמונת נגרמת עקב מחסור חלקי או מלא בחלבון שומן הנקרא   (FMRP (Fragile X Mental Retardation Protein. בסקירת דנ"א של אדם הסובל מתסמונת זו ניתן לראות שבכרומוזום ה-X שלו,  איזור זה צר ושברירי ומכאן שם התסמונת.

במקרים רבים, תסמונת X שביר נובעת בשל רשלנות רפואית בהריון. למידע נוסף אתם מוזמנים ליצור עימנו קשר עוד היום!

להמשיך לקרוא

רשלנות רפואית

רשלנות רפואית נמצאת בכל מקום כל הזמן רק לא תמיד מודעים לה. להלן ציטוט מדהים מתוך פסק דין שנתקבל לא מזמן בו נדונה השאלה אם הייתה רשלנות רפואית בזמן ההריון ומה הקשר בין ההתנהלות הרפואית לבין נזקיו של התינוק שככללו שיתוק מוחין וליקויים נוספים.

נראה בבירור הקושי הראייתי העולה מהיעדרו של רישום אחד מחודש יוני 1990 בגליון הדסה. ייתכן, כי אם היו מוצגים לפנינו שני רישומים, אזי הקושי העולה בתיק זה היה מתפוגג. ואולם, היעדר הרישום, יחד עם שינוי התאריך בגליון הדסה; ההבדל שבין הרישומים; רישום המילה "אזהרות!" וגליון סיכום המחלה בביקור חולים, מגבירים כאמור את הערפל העובדתי. במצב דברים זה קשה הדרך ליתן מענה לסוגיות העולות מתוך התיק: תלונתה של מרים בפני פרופ' בז'ז'ינסקי, ותגובתו של האחרון לתלונה. המסמכים על היש והאין שבהם, מטילים מכשול משמעותי על המערערים להוכיח את תביעתם. כאמור, הקושי אינו עולה רק מהחסר שברישום, אלא אף הרישום הקיים מגלה קושי ראייתי משמעותי. במצב דברים זה, יש לשאול האם הרישום החסר בתיק דנא הינו משמעותי דיו, עד שנטל ההוכחה, הרובץ ברגיל על כתפי התובעים, ראוי לו שיעבור לכתפי הנתבעים.

המונח "במשך שלושה ימים האחרונים" מופיע בגליון השחרור ממחלקת היולדות של ביקור חולים. אמנם נכון הוא, כפי שציינה חברתי השופטת מ' נאור בחוות דעתה, כי גליון סיכום המחלה במחלקת הילודים בביקור חולים, מתייחס לתקופה בת יומיים ולא שלושה. יצוין, כי המסמך הראשון נערך ביום 21.6.1990, ואילו האחרון בתאריך 9.7.1990. חשוב להדגיש – המסמך הראשון מתאר את מצבה של מרים, בעוד האחרון, ממחלקת הילודים, מתייחס למצבו של בנה מאיר. כמובן, מרים לא טופלה במחלקת הילודים. אף חשובה יותר קביעת בית המשפט המחוזי בפסק דינו כי אחת מהעובדות המוסכמות בין הצדדים היא כי מרים התלוננה על היעדר תחושה בתנועת עובר במשך 3 ימים. בכל מקרה, המסמך הראשון תומך בגרסת המערערים ומבליט את החסר בתיעוד הרפואי של המשיבים, כפי שתואר לעיל, ביחס למסמכי בית החולים הדסה.

מעבר לאמור בפסק דין זה, נשאלנו לאחרונה גם שאלה מעניינת בנושא רשלנות רפואית:

אני נוטלת אלטרוקסין מזה 11 שנים. לפני מספר חודשים פנתה אליי רופאת המשפחה ומסרה שבדיקת הTSH אינה תקינה ועליי להחליף כדורים לאחר לקיחת הכדורים התחלתי להרגיש הזעת יתר חום גןף מוגבר השמנת יתר ונפיחות בכל חלקי גופי החל מהצוואר ומטה שלא לדבר על תופעות הלוואי החמורות שאני חשה במהלך הלילה בפתאומיות דופק מואץ הרגשת עילפון בקיצור עלה לי בבריאות למה אנו צריכים להיות שפניי נסיונות? ובנוסף B-12 אצלי נמוך ובבדיקה שיגרתית במרל"מ שהלכתי לקבלת את הזריקה בערב בדק אותי הרופא הניח את ידיו על אזור צווארי ואמר שהבלוטה מוגדלת וישנה גבשושיות בצד שמאל ועליי לעשות אולטרסאונד+ביופסיה איני יודעת אני פשוט מדוכאת מכל המצב ולכן שוקלת להגיש תביעת רשלנות רפואית.

האם אני יכולה לקבל פיצוי על רשלנות רפואית במקרה זה ?

אירוע מוחי – שבץ מוחי

פסק-דין

השופט י' דנציגר:

לפנינו ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 4.12.07 בת.א. 691/03 [פורסם בנבו] (כבוד השופטת ב' בר-זיו) אשר קבע כי המערערת התרשלה כלפי המשיב 1 (להלן – המשיב) בכך שלא ביצעה בו ניתוח לקילוף הפריקרד וכן בכך שלא טיפלה בו בתרופה בשם קומדין ואשר חייב את המערערת בתשלום פיצויים לטובת המשיב בסך של 562,500 ₪.

— סוף עמוד 3 —

העובדות והליכים קודמים

1. במהלך שנות התשעים נמצא המשיב, יליד שנת 1935, במעקב קרדיולוגי אצל המערערת, וזאת לאחר שהחל לסבול מאירועים של פרפור חדרים ואי ספיקת לב. בבדיקת CT מיום 4.5.98 שנערכה לו אצל המערערת נמצא כי המשיב סובל ממחלת הפריקרדיטיס, שהתבטאה בהסתיידות גסה היקפית של הפריקרד. בעקבות אבחון המחלה ניתנה למשיב תרופה לדילול דם בשם קומדין אשר מיועדת למנוע היווצרותם של קרישי דם (להלן – קומדין). בשנת 1999 אושפז המשיב בבית חולים "העמק" עקב החמרה במצבו. בבדיקה שנערכה למשיב אובחנה אי ספיקת לב ימנית קשה עם גודש ורידי ניכר, הגדלה ניכרת של הכבד והטחול והסתיידות בפריקרד. במהלך האשפוז בוצע במשיב צנתור והלה אובחן כסובל מ-Constrictive Pericarditis, דלקת כרונית של הפריקרד המצרה את הלב ופוגעת בתיפקודו. נוכח האבחנה האמורה הומלץ למשיב לעבור ניתוח לקילוף הפריקרד (להלן – הניתוח) ולצורך כך ניתנה הוראה להפסיק את מתן תרופת הקומדין למשיב עד להוראה חדשה. לשם ביצוע הניתוח הופנה המשיב לבית החולים "כרמל", ולאחר דיון בעניינו, אשר נערך על ידי צוות רופאים בבית חולים זה ביום 3.9.99, הוחלט גם שם כי יש מקום לבצע את הניתוח. ואולם, המשיב לא זומן לניתוח, הניתוח לא בוצע ולא חודש מתן הקומדין למשיב, כאשר האחרון המשיך להיות במעקב במסגרת שירותי המערערת בקהילה. ביום 6.8.01 נבדק המשיב על ידי ד"ר טיבריו רוזנפלד וזה הורה לו לחדש את הטיפול בקומדין.

2. ביום 27.8.01 אושפז המשיב בבית חולים "העמק". במהלך האשפוז התברר כי הוא לקה ב אירוע מוחי שבעטיו חלה החמרה במצבו הרפואי. משכך, הגיש המשיב נגד המערערת תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף אשר נגרמו לו, לטענתו, עקב רשלנות רפואית מצידה. בתביעתו טען המשיב כי המערערת אחראית לפצותו בגין הנזקים שנגרמו לו בשל מחדליה ליתן לו טיפול רפואי סביר, מיומן וראוי. נטען, בין היתר, כי אי ביצוע הניתוח, כמו גם הפסקת הטיפול בתרופת הקומדין למשך שנתיים גרמו להחמרת מחלתו הקרדיאלית של המשיב מפרפור התקפי לפרפור כרוני ואיפשרו היווצרות קרישי דם אשר גרמו ל שבץ מוחי ולנזקים הבלתי הפיכים מהם הוא סובל כיום. המערערת מצידה טענה כי הטיפול אותו העניקה למשיב היה מתאים, נכון ומקצועי, בהתאם לכללי הרפואה המקובלים וכי לא מתקיים קשר סיבתי בין הטיפול שקיבל אצלה המשיב לבין נזקיו, אשר הוכחשו על ידה.

— סוף עמוד 4 —

3. בית המשפט המחוזי קבע בפסק דינו כי מאחר שלא היתה מחלוקת בין בעלי הדין על כך שבעת שהוחלט בשנת 1999 לראשונה על ביצוע הניתוח היה מצבו הרפואי של המשיב כזה שהצדיק את ביצועו, אין רלבנטיות לטענות שהועלו על ידי המערערת לפיהן הניתוח לא בוצע עקב הסכנה הכרוכה בו או לאור השיפור שחל במצבו של המשיב ודינן להידחות, קל וחומר, כאשר המערערת לא הציגה כל החלטה שהתקבלה בין השנים 1999 ו-2001 שלא לנתח את המשיב וממילא לא ניתן לבחון את נכונותה של החלטה שכלל לא התקבלה. משכך, דן בית המשפט המחוזי אך ורק בטענת המערערת לפיה הניתוח לא בוצע בשל סירובו של המשיב לביצועו וקבע כי המערערת לא הרימה את הנטל להוכיח טענה זו. בהמשך לכך נקבע כי המערערת התרשלה בכך שלא ביצעה את ניתוח קילוף הפריקרד כמו גם בכך שרופאיה נמנעו מלטפל במשיב באמצעות הקומדין, כאשר בניגוד לטענת המערערת בית המשפט המחוזי סבר כי אין בעובדה כי כשלושה שבועות לפני ה אירוע מוחי בו לקה המשיב הורה לו ד"ר רוזנפלד לחדש את נטילת הקומדין, כדי לנתק את הקשר הסיבתי בין התרשלות המערערת לבין ה שבץ מוחי.

4. יחד עם זאת, לאור היות המשיב "אדיש" לגורלו, כאשר זה כלל לא התעניין אצל רופאיו לפשר אי ביצוע הניתוח והפסקת הטיפול בקומדין, כמו גם לאור אי נטילת הקומדין על ידי המשיב סמוך ל אירוע מוחי חרף הנחייתו של ד"ר רוזנפלד, ייחס לו בית המשפט המחוזי אשם תורם בשיעור של 25%. כמו כן, ומאחר שסבר כי במקרה דנן לא ניתן לקבוע בוודאות מלאה מה גרם לנזקיו של המשיב, קבע בית המשפט המחוזי, על דרך אומדנה, כי רשלנות המערערת תרמה אך ל-50% מנזקיו. עוד נקבע בהקשר זה כי נוכח הסיכון הגבוה הכרוך בניתוח, סיכויי ההצלחה הלא גבוהים שלו והעובדה שזמן קצר לאחר קבלת ההחלטה על ביצוע הניתוח חל שיפור במצבו של המשיב, הלה לא היה נותן את הסכמתו לביצועו. בית המשפט המחוזי נתן דעתו לכך שנוכח קביעתו האמורה "ייתכן והיה מקום לקבוע כי אין קשר סיבתי בין התרשלות הנתבעת [המערערת] באי ביצוע הניתוח ובין נזקי התובע [המשיב]", ואולם "לאור העובדה שהנתבעת התרשלה גם באי מתן הקומודין וכל יתר הנסיבות", נשקל אי ביצוע הניתוח "כחלק 'מהתרומה'" של התרשלות המערערת לנזקי המשיב.

5. משכך, ולאחר שנלקח בחשבון גם פיצוי בגין כאב וסבל, כמו גם הקיצור בתוחלת החיים של המשיב, הועמד סכום הפיצוי הכולל על סך של 750,000 ₪, כאשר מסכום זה הופחת אשמו התורם של המשיב העולה כדי סך של 187,500 ₪.

עיקר טענות המערערת

— סוף עמוד 5 —

6. לטענת המערערת, שגה בית המשפט המחוזי בקובעו כי היא לא הרימה את הנטל להוכיח כי המשיב סירב לעבור את הניתוח. כן טוענת המערערת כי שגה בית המשפט המחוזי גם בכך שקבע כי היא התרשלה כלפי המשיב כאשר לא ביצעה את הניתוח, וזאת על אף שבית המשפט המחוזי קיבל את עמדת המומחים לפיה מדובר בניתוח מסוכן ביותר וחרף קביעתו כי המשיב לא היה מסכים לעבור אותו, קביעה המנתקת את הקשר הסיבתי בין מחדליהם של רופאי המערערת (ככל שהיו כאלו) לבין נזקי המשיב. לטענתה, נותק הקשר הסיבתי גם בין אי מתן תרופת הקומדין למשיב במשך שנתיים לבין הנזקים שנגרמו לו כתוצאה מ שבץ מוחי, הואיל ודי היה בחידוש הטיפול בקומדין שלושה שבועות לפני אירוע מוחי על מנת למנוע את התרחשותו, כאשר בית המשפט המחוזי אף התעלם מכך שבשנת 2006 אושפז המשיב בחשד ל אירוע מוחי חולף, וזאת למרות שטופל בקומדין באופן רציף במשך כחמש שנים מאז חודש אוגוסט 2001.

7. לחילופין, טוענת המערערת כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר קבע כי היא גרמה ל-50% מנזקי המשיב, הואיל ומהראיות שהובאו בפניו עולה כי לכל היותר היה בהימנעות המערערת ממתן קומדין למשיב כדי להגביר את הסיכון שלו ללקות ב אירוע מוחי באחוזים בודדים בלבד.

8. לבסוף, מעלה המערערת טענות שונות כנגד האופן בו העריך בית המשפט המחוזי את הנזקים שנגרמו למשיב וכנגד גובה הפיצוי שנקבע בגינם.

עיקר טענות המשיב

9. לטענת המשיב, במהלך שמיעת הראיות בתיק זה הופרכה טענת המערערת כי המשיב לא זומן לניתוח עקב סירובו, כאשר המשיב ורעייתו (היא המשיבה 2 בערעור הראשי) פנו לנציגיה של המערערת מספר פעמים בבקשה לדעת מתי ייערך הניתוח, אולם התבקשו להתאזר בסבלנות. כן, טוען המשיב כי אין להניח כי הוא היה מסרב לעבור את הניתוח אם היה הדבר מוצע לו, שכן אין לצפות מחולה סביר כי יערער על החלטת הרופאים לפיה יש לבצע את הניתוח, ומשכך שגה בית המשפט המחוזי בהתבססו על הנחה זו לשם הערכת תרומת המשיב לנזקו. מכל מקום, לטענת המשיב, אין לדעת אם היה הסיכון מתממש אלמלא רשלנותה של המערערת, כך שמשהתקבלה ההחלטה לנתחו והניתוח לא בוצע ומשהופסק הטיפול נוגד הקרישה לתקופה בלתי סבירה, העיסוק בשאלת התממשות הסיכון כלל אינה רלבנטית. כן, טוען המשיב כי אין

— סוף עמוד 6 —

כל חשיבות, בכל הנוגע לקשר הסיבתי בין אי מתן הקומדין לבין אירוע מוחי, לשאלה אם הוא הספיק להתחיל את הטיפול בקומדין כמה ימים לפני האירוע אם לאו, הואיל וסביר הרבה יותר כי הקריש שגרם ל שבץ מוחי נגרם בתקופה הארוכה של למעלה משנתיים בה לא טופל המשיב בקומדין ולא בימים הספורים שקדמו ל אירוע מוחי.

10. בנוסף, טוען המשיב כי שגה בית המשפט המחוזי בהטילו עליו אשם תורם בגין היותו "אדיש" לגורלו בעניין הניתוח, שהרי הוא הפציר ברופאיו יותר מפעם אחת לבצע את הניתוח, אך התבקש להתאזר בסבלנות. כך, גם באשר לנטילת הקומדין, לטענתו שגה בית המשפט המחוזי בקובעו כי הוא הפגין אדישות בלתי סבירה, הואיל ואין מקום להציב נורמה לפיה החולה הסביר אמור להבין ברזי הרפואה ולערער על קביעות רופאיו אשר לא הורו לו ליטול תרופה מסוימת. עוד טוען המשיב כי קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה הוא התרשל וגילה אדישות כאשר לא חידש את נטילת הקומדין למרות הוראתו של ד"ר רוזנפלד, אינה עולה בקנה אחד עם חומר הראיות ואינה עולה בקנה אחד עם נורמת ההתנהגות המצופה מחולה סביר.

11. אף המשיב משיג על קביעותיו של בית המשפט המחוזי בדבר היקף הנזק שנגרם לו וגובה הפיצויים בהם חויבה המערערת, אלא שלדידו היה על בית המשפט המחוזי לקבוע כי המערערת אחראית בגין מלוא הנזקים שנגרמו לו, ולא רק בגין 50% מהם, ולחייבה בפיצוי הגבוה בצורה משמעותית מן הפיצוי שנפסק לו בפועל.

דיון והכרעה

12. לאחר שעיינתי בטענות בעלי הדין שבכתב ושמעתי את טיעוניהם על פה בדיון שהתקיים לפנינו, אני סבור כי יש לקבל את הערעור באופן חלקי, לדחות את הערעור שכנגד ולקבוע כי המערערת אינה אחראית לנזקי המשיב אשר נגרמו כתוצאה מהימנעות רופאיה מביצוע הניתוח במשיב וכי אחריותה בנזיקין מצטמצמת לאי חידוש הטיפול בקומדין במשך פרק זמן של כשנתיים, כאשר שיעור אחריותה ברכיב זה עומד על 70%.

אחריותה של המערערת בגין הימנעות רופאיה מביצוע הניתוח

13. על המבקש לבסס זכותו לפיצוי על אחריות המזיק ברשלנות להראות כי נתקיימו במזיק יסודותיה של עוולת הרשלנות. יסודות אלה הם שלושה: חובת זהירות,

— סוף עמוד 7 —

התרשלות ונזק. ואולם, תנאי הוא לאחריותו של המזיק כי התרשלותו היא שגרמה לנזקו של הניזוק, דהיינו, שקיים קשר סיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק [ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1) 113, 128 (1985); ע"א 4241/06 לוי נ' מדינת ישראל - משטרת ישראל (לא פורסם, [פורסם בנבו], 12.3.09), פסקה 10)]. ואכן, עיקר טענותיה של המערערת מופנות כנגד התקיימותו של קשר סיבתי בין מחדליה לבין נזקיו של המשיב. אומנם, באשר לניתוח משיגה המערערת גם על קביעתו של בית המשפט המחוזי כי התרשלה היא בכך שנמנעה מביצועו, אולם משלא שוכנעתי, כפי שיפורט להלן, כי קיים קשר סיבתי בין אי ביצוע הניתוח לבין נזקי המשיב, קרי לא בוססה אחריותה של המערערת לנזקים אלו, איני רואה מקום להידרש לעניין זה.

קיומו של קשר סיבתי עובדתי בין טיפול רפואי רשלני, או, בדומה לעניין שלפנינו, הימנעות רשלנית ממתן טיפול רפואי, לבין נזק שנגרם לחולה, נקבע באמצעות "מבחן הסיבה בלעדיה אין". לפי מבחן זה השאלה שעל בית המשפט לשאול את עצמו בטרם יקבע אם התקיים הקשר הסיבתי היא האם אלמלא התנהגותו הרשלנית של המזיק היה נגרם נזקו של הניזוק. רק אם התשובה לשאלה זו היא שלילית, יש לקבוע כי התקיים הקשר הסיבתי [ראו: ע"א 23/61 סימון נ' מנשה, פ"ד יז(1) 449, 464 (1963); עדי אזר ואילנה נירנברג רשלנות רפואית 396 (2000) (להלן – אזר ונירנברג)].

14. כאמור, בית המשפט המחוזי קבע בפסק דינו כי בניגוד לטענת המערערת המשיב לא סירב באופן מפורש לביצוע הניתוח וכי לא בשל כך נמנעה המערערת מביצועו. המערערת טוענת לפנינו כי נפלה שגגה בקביעתו האמורה של בית המשפט המחוזי. כידוע אין ערכאת הערעור נוטה להתערב בקביעות עובדתיות של הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים בהם הטעות של הערכאה הדיונית בולטת על פניה ויורדת לשורשו של עניין [ראו למשל: ע"א 8375/06 צ'צ'קס נ' מנהל מע"מ פתח-תקווה (לא פורסם, [פורסם בנבו], 25.3.09), פסקה 24; ע"א 1240,558/96 חברת שיכון עובדים בע"מ נ' רוזנטל, פ"ד נב(4) 563, 568 (1998)]. איני סבור כי המקרה שלפנינו מצוי בגדרם של אותם מקרים חריגים. ואולם, בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע בהקשר זה כי המשיב "'כחולה סביר', לא היה נותן הסכמתו לניתוח". גם ביחס לממצא זה, אותו ביסס בית המשפט המחוזי על הראיות בתיק כמו גם על התרשמותו מן העדים שהעידו לפניו, לרבות המשיב עצמו, חלה ההלכה שהוזכרה לעיל בדבר רתיעתו של בית משפט זה להתערב בקביעות עובדיות של הערכאות דלמטה, וגם לגביו אני סבור כי לא נפלה בקביעתו של בית המשפט המחוזי טעות אשר תצדיק התערבות כאמור. משנקבע כי גם

— סוף עמוד 8 —

אם היתה המערערת מציעה למשיב לעבור את הניתוח היה זה מסרב, ברי כי גם אם התרשלה המערערת בכך שלא ביצעה אותו, הרי שנותק הקשר הסיבתי בין התרשלותה לבין נזקיו של המשיב. שכן, גם אלמלא אותה התרשלות לא היה המשיב מסכים לעבור את הניתוח ומשכך נזקיו היו נגרמים לו בכל מקרה.

15. איני סבור כי יש ממש בהשגותיו של המשיב על קביעתו של בית המשפט המחוזי בדבר חוסר נכונותו לעבור את הניתוח. מדובר בניתוח מסוכן ביותר אשר סיכויי הצלחתו אינם מן הגבוהים. כך, פרופ' אנדרי קרן, המומחה מטעם המערערת, ציין בחוות דעתו מיום 23.11.04 כי הסיכון הכללי לתמותה עקב הניתוח נע בין 6% ל-19%, כאשר ביחס למשיב ובשים לב למצבו הרפואי הכללי "מדובר בסיכון ניתוחי של לפחות 20% – 25%" [ההדגשה במקור – י.ד.] [סעיף 1ב לחוות הדעת]. זאת בעוד ששיעור התמותה הניתוחית המקובל בניתוחי לב, כגון ניתוח מעקפים, עומד, כך לפי פרופ' קרן, על 1%, ולכל היותר על 2% בממוצע. גם המומחה מטעם המשיב, פרופ' אליעזר קפלינסקי, אישר בחוות דעתו המשלימה מיום 23.9.04 כי הסיכון הניתוחי בניתוח קילוף הפריקרד "נע בין 5-15% וכי הוא עולה בחולים עם דרגה תפקודית ירודה מאוד", הדרגה בה היה מצוי המשיב בעת שהוחלט על הצורך בניתוח [תחת הכותרת "דיון" בחוות הדעת]. אומנם, אין חולק כי בעקבות הטיפול השמרני בו טופל המשיב לאחר אשפוזו בבית חולים "העמק" חל שיפור במצבו הרפואי, כך שבתקופה זו סיכוני הניתוח היו מתונים יותר. ואולם, מן האמור לעיל עולה כי גם סיכונים אלו הינם גבוהים ביחס לסיכונים בניתוחי לב אחרים, כאשר לאור השיפור במצב הבריאותי, יש להניח כי גם נכונותו של החולה ליטול על עצמו סיכונים, גם אם נמוכים יותר, תפחת בהתאם. פרופ' קרן הטעים כי גם לו נותח המשיב, היה מצבו מוטב אך במעט [סעיף 1ג לחוות דעתו]. ואילו פרופ' קפלינסקי סבר בנקודה זו כי "הצלחתו של הניתוח הינה בספק כאשר מדובר בחולים קשים במיוחד", ואולם לדידו משהשתפר מצבו של המשיב בשל הטיפול התרופתי שקיבל סיכויי הצלחתו של הניתוח, לו נערך באותה עת, היו טובים [חוות דעתו המשלימה של פרופ' קפלינסקי]. גם אם הצדק בנקודה זו עם פרופ' קפלינסקי, כללם של דברים הוא כי הסיכונים הגבוהים שבעריכת הניתוח במצבו הרפואי הקשה של המשיב לאחר אשפוזו, בשים לב לסיכויי ההצלחה הנמוכים שלו בשלב זה, תומכים במסקנתו של בית המשפט המחוזי לפיה המשיב לא היה מסכים לניתוח. לטעמי, הוא הדין גם ביחס לתקופה בה מצבו הבריאותי של המשיב השתפר, שהרי גם אם גדלו במהלכה סיכויי הצלחתו של הניתוח, יש להניח כי נכונותו של המשיב לבצעו, לאור מצבו המשופר ולאור הסיכונים הגבוהים הטמונים בביצועו גם בתקופה זו, לא גדלה באופן משמעותי.

— סוף עמוד 9 —

16. גם התנהלותו של המשיב במהלך התקופה הארוכה שבין ההחלטה על ביצוע הניתוח לבין התרחשות אירוע מוחי תומכת בקביעתו של בית המשפט המחוזי. כל אותה תקופה ישב המשיב בחיבוק ידיים ולא רק שלא דרש מרופאי המערערת לבצע את הניתוח, אלא שהוא כלל לא הביע התעניינות בביצועו. אדרבא, המשיב אישר בעדותו כי במהלך תקופה זו טלפנו אליו מבית חולים "כרמל" ושאלו אותו האם הוא עבר את הניתוח, אך כל שהוא ענה היה כי לא עבר ניתוח [עמוד 15 לפרוטוקול מיום 9.4.06]. צדק בית המשפט המחוזי בקובעו כי תשובה זו "תמוהה" היא וכי "אין זה סביר כי אדם הממתין לניתוח ומקבל טלפון מבית החולים ישיב כי לא עבר ניתוח ולא יביע כל התעניינות מתי הוא צפוי לעבור את הניתוח". אין להסביר את התנהגותו המתוארת של המשיב אלא בכך שהלה חשש מן הניתוח המסוכן ולא היה מעוניין לעבור אותו.

17. לבסוף, אין להתעלם בהקשר זה מטופס הצגת חולה לניתוח שנערך בבית החולים כרמל בעניינו של המשיב ואשר מופיעה עליו הערה, בכתב יד, בזו הלשון: "חולה לא רוצה נתוח". המערערת טוענת כי יש בהערה זו, שלטענתה נכתבה על ידי הגברת איבון בוכנר אשר שימשה במועדים הרלבנטיים כמזכירת המחלקה לניתוחי חזה בבית החולים, כדי להוכיח כי המשיב סירב בפועל לביצוע הניתוח. יצויין כי על אף שמחוות דעת גרפולוגית שהוגשה מטעם המערערת עלה כי קיימת סבירות גבוהה כי ההערה האמורה אכן נכתבה על ידי גב' בוכנר, הרי שבעדותה היא לא יכלה לאשר כי אכן מדובר בכתב ידה. יתר על כן, המערערת לא הביאה לעדות את המזכירה הבכירה בבית החולים, אשר עדותה יכולה היתה לסייע להבהרת העניין. נוכח האמור לעיל, קבע בית המשפט המחוזי כי המערערת לא עמדה בנטל להוכחת הטענה האמורה.

הגם שלא מצאתי מקום להתערב בקביעה זו, קשה להתעלם מן העובדה כי קיים מסמך בכתב ממנו עולה כי המשיב סירב לביצוע הניתוח, מסמך אשר תוכנו לא נסתר למעשה על ידי המשיב. מסמך זה, גם אם אין הוא, בעומדו לבדו, מוכיח את סירובו של המשיב לביצוע הניתוח, הרי שבהצטרפו ליתר נסיבות המקרה, כפי שפורטו לעיל, יש בו כדי לתמוך במסקנתו של בית המשפט המחוזי בדבר חוסר נכונותו של המשיב לעבור את הניתוח.

18. יתר על כן, גם בית המשפט המחוזי היה מודע להשלכותיה של קביעתו הנדונה על התקיימות הקשר הסיבתי והוא אף ציין בפסק דינו כי "לכאורה – לאור קביעה זו, ייתכן והיה מקום לקבוע כי אין קשר סיבתי בין התרשלות הנתבעת [המערערת] באי ביצוע הניתוח ובין נזקי התובע [המשיב]". אלא, שלדידו "לאור העובדה שהנתבעת

— סוף עמוד 10 —

התרשלה גם באי מתן הקומודין וכל יתר הנסיבות" יש לקחת נסיבה זו "כחלק 'מהתרומה' בלבד" של המערערת לנזקיו של המשיב.

אני סבור כי בכך שגה בית המשפט המחוזי. לטעמי, לא ניתן לקשור, בכל הנוגע לסוגיית הקשר הסיבתי, בין הימנעותה של המערערת מביצוע הניתוח לבין הימנעותה של זו ממתן קומדין למשיב. המדובר בשני אירועים נפרדים אשר ביחס לכל אחד מהם היה על המשיב להוכיח את התקיימותם של כל יסודות עוולת הרשלנות ואת התקיימותו של הקשר הסיבתי בכלל זה, ואם הגיע בית המשפט המחוזי למסקנה כי גם לו הציעה המערערת למשיב לעבור את הניתוח לא היה זה מבוצע לאור סירובו של המשיב, מסקנה המנתקת את הקשר הסיבתי בין ההתרשלות לנזק, שגה הוא כאשר ביקש לאחות את הקשר בין השניים על ידי השתתתו על קשר סיבתי שהתקיים באירוע נזיקי נפרד.

משלא מתקיים קשר סיבתי בין הימנעות המערערת מביצוע הניתוח לבין הנזקים שנגרמו למשיב, אין לחייבה בגין מחדל זה ברשלנות.

אחריותה של המערערת בגין הימנעות רופאיה ממתן קומדין למשיב

היקף האחריות

19. אשר להימנעות רופאי המערערת ממתן הקומדין למשיב במשך כשנתיים, לא טוענת עוד המערערת כי אין לראות בכך התרשלות מצידה וכל טענותיה בהקשר זה מופנות כנגד קיומו של קשר סיבתי בין הפסקת הטיפול בקומדין לבין שבץ מוחי בו לקה המשיב. איני סבור כי יש ממש בטענות אלה של המערערת ודינן להידחות. אדרבא, בניגוד לקביעתו של בית המשפט המחוזי כי יש להעמיד את אחריותה של המערערת בגין נזקי המשיב הנובעים מהיעדר הטיפול בקומדין על 50%, יש לדידי להעמיד את שיעור אחריותה של המערערת בכל הנוגע לנזקים אלו על 70%. אפרט את טעמיי לכך.

20. מקום בו נזקו של ניזוק הינו מחלה או ליקוי רפואי אחר, כבענייננו, מעוררת סוגיית הקשר הסיבתי העובדתי קשיים מיוחדים, כאשר בחלק מן המקרים סיבת הליקוי אינה ברורה, וזאת אף אם הוכח כי המזיק נהג ברשלנות. הבעייתיות נעוצה בטבעו של הנזק במקרים אלו, הן לאור העובדה שהידע הרפואי ביחס לגורמים להיווצרות המחלות מוגבל הוא והן בשל העובדה שמחלות וליקויים רפואיים עשויים להיות תוצאה של גורמים רבים. מקום בו קיימת אי וודאות באשר לנסיבות המקרה, עלול

— סוף עמוד 11 —

הניזוק להימצא במצב בו אין ביכולתו להוכיח, על פי כללי ההוכחה "הרגילים" במשפט אזרחי, את יסודות עוולת הרשלנות, אף על פי שהותרתו בלא כל פיצוי תהא מנוגדת למטרות דיני הנזיקין ובלתי צודקת. דוקטרינת "אובדן סיכויי החלמה" או דוקטרינת "הגברת סיכון ללקות במום או במחלה", שהינה צדו השני של אותו מטבע [ראו למשל: ע"א 8279/02 גולן נ' עזבון המנוח ד"ר מנחם אלברט ז"ל (לא פורסם, [פורסם בנבו], 14.12.06), פסקה 13], עשויה בנסיבות המתאימות לשמש כאחד הכלים העומדים לרשות בית המשפט בהתמודדות עם בעיית העמימות הראייתית המתוארת. למעשה, הדוקטרינה האמורה אינה סוטה מן הכלל הרגיל של "הכל או לא כלום", הואיל והיא מחייבת את הניזוק להוכיח, במאזן ההסתברויות, כי המזיק גרם ברשלנותו לנזק מן הסוג של פגיעה בסיכויי ההחלמה [ראו: ע"א 231/84 קופת חולים של ההסתדרות נ' פאתח, פ"ד מב(3) 312 (1988) (להלן – עניין פאתח); פסק דינה של כבוד השופטת שטרסברג-כהן בע"א 6643/95 כהן נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית לעובדים בארץ ישראל, פ"ד נג(2) 680, 703-704 (1999); ע"א 7469/03 המרכז הרפואי שערי צדק נ' כהן (לא פורסם, [פורסם בנבו], 17.4.05)]. לעניין זה אין הבדל "בין מקרה, שבו הסיכוי שאבד גדול או קטן מ-50%. הואיל ובשני המקרים לא יזכה הניזוק בפיצוי אלא בשיעור הסיכוי שהפסיד עקב הרשלנות" [עניין פאתח הנ"ל, בעמוד 319]. דהיינו, גם מקום בו הסיכוי שאבד הינו גבוה יותר מ-50%, לא יזכה הניזוק בפיצוי בגין מלוא נזקו הפיסי, כי אם באותו אחוז ממנו השווה לשיעור סיכויי ההחלמה שהוא איבד בגין התרשלותו של המזיק [ראו: ע"א 2939/92 קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל נ' רחמן, פ"ד מט(2) 369, 378 (1995); ע"א 2245/91 ברנשטיין נ' עטיה, פ"ד מט(3) 709, 723-724 (1995) (להלן – עניין עטיה); ע"א 1892 אבו סעדה נ' שירות בתי הסוהר - משטרת ישראל, פ"ד נא(2) 704, 718 (1997)].

ואולם, דוקטרינת אובדן סיכויי החלמה כראש נזק נפרד אינה הדרך היחידה להתמודד עם העמימות הסיבתית. כך בע"א 7375/02 בית חולים כרמל, חיפה נ' מלול, פ"ד ס(1) 11 (2005), נקבע כי ריכוך הכלל הדורש הוכחת קשר סיבתי ראוי שיעשה על דרך הסתפקות בקיומו של קשר סיבתי הסתברותי, כאשר זה ייקבע על ידי ראיות סטטיסטיות או בדרך של אומדנה [להבחנה בין שתי הגישות ראו: ע"א 4975/05 לוי נ' ד"ר זאב מור (לא פורסם, [פורסם בנבו], 20.03.08) (להלן – עניין לוי). כן ראו: בועז שנור "הבסיס העיוני לפסיקת פיצויים חלקיים בישראל" משפטים לז 177 (תשס"ז)]. על פסק דין זה תלוי ועומד דיון נוסף (דנ"א 4693/05) [פורסם בנבו], ומשכך איני רואה מקום לדון בשאלה מהי הגישה העדיפה, כאשר הצדדים לא טענו לעניין זה וכל

— סוף עמוד 12 —

השגותיהם מופנות כנגד עצם קיומו של הקשר הסיבתי במקרה דנן והאופן בו חישב בית המשפט המחוזי את הגברת הסיכון של המשיב ללקות ב שבץ מוחי.

21. אכן, צדק בית המשפט המחוזי בקובעו כי במקרה שלפנינו קיימת עמימות ראייתית, בגינה לא יכול היה המשיב לבסס קשר סיבתי עובדתי ואשר נובעת מאי יכולתם של המומחים משני הצדדים להצביע באופן מדוייק וודאי על הקשר, או היעדר הקשר, בין הפסקת הטיפול בקומדין לבין ה אירוע מוחי בו לקה המשיב. כן, צדק בית המשפט המחוזי כאשר בנסיבות אלה העדיף הוא על פני הכלל המסורתי והנוקשה לבחינתו של הקשר הסיבתי – "הכל או לא כלום" – את הכללים הגמישים יותר, בהתאם להלכה שפורטה לעיל. אלא שלדידי, קביעתו של בית המשפט המחוזי בדבר שיעור "תרומתה" של המערערת לנזקים שנגרמו למשיב כתוצאה ממחדלה אינה יכולה לעמוד. ראשית, קביעתו האמורה של בית המשפט המחוזי נסמכה, בין היתר, על רשלנותה של המערערת בהימנעות מביצוע הניתוח. משקבעתי כי היא אינה אחראית בשל מחדל זה ברשלנות, הרי ששקלול הגורם האמור במסגרת יתר השיקולים שהביאו את בית המשפט המחוזי לקבוע כי המערערת אחראית ל-50% מנזקי המשיב איננו נכון עוד. שנית, וככל שבהימנעותם של רופאי המערערת ממתן קומדין למשיב משך שנתיים עסקינן, הרי שמן הראיות בתיק זה, עליהן עמד גם בית המשפט המחוזי, עולה כי יש להעמיד את אחריותה של המערערת ביחס למחדלה האמור על 70%.

22. במה דברים אמורים? לא יכול להיות חולק כי אי מתן קומדין הינו "גורם" המסוגל, ולו לכאורה, להביא להתרחשותו של אירוע מוחי באדם במצבו הרפואי של המשיב. כך, אף המומחה מטעם המערערת, פרופ' קרן, קבע בחוות דעתו קביעה שעליה הסתמך בית המשפט המחוזי בפסק דינו, לפיה "הסיבה המרכזית והמכרעת לאירוע המוחי" במקרה של המשיב היא שהלה לא נטל את הקומדין [פסקה 2 לחוות הדעת]. עוד ציין פרופ' קרן בחוות דעתו כי נוכח מצבו הבריאותי של המשיב וגילו המתקדם "ניתן להגדירו כבעל סיכון של כ-10% לשנה לאירוע תסחיפי סיסטמי", כאשר "מתן טיפול יעיל בקומדין יכול להוריד סיכון זה לכ-3% לשנה (ירידה של כ-70%)". פרופ' קפלינסקי הציג בחקירתו הנגדית נתונים דומים, אם כי לא זהים, בציינו כי כאשר מדובר באדם במצבו הבריאותי של המשיב "יש סכנה גדולה בסדר גודל של 6% לשנה שהוא יפתח שבץ מוחי", כאשר נטילת הקומדין מפחיתה סיכון זה לשיעור של "בסביבות 1%, חצי אחוז בשנה" [עמוד 27 לפרוטוקול מיום 13.6.06], קרי ירידה של 83%-91%. בית המשפט המחוזי לא התיחס בפסק דינו לפער שקיים בין הנתונים

— סוף עמוד 13 —

שהציגו שני המומחים ואף לא קבע כי עדיפה עליו, באופן עקרוני, עמדתו של מומחה זה או אחר. משנמנע בית המשפט המחוזי לקבוע ממצא עובדתי בנדון, יש לדעתי להעדיף, בנקודה זו, את חוות דעתו הכתובה של פרופ' קרן, אשר הינה מפורטת ומבוססת על ספרות מקצועית בנושא, על פני דברים שאמר פרופ' קפלינסקי בחקירתו הנגדית מזיכרונו, מבלי שהנתונים הרלבנטיים היו מונחים לפניו. ואכן, לאחר שציין את המספרים המפורטים לעיל הוסיף: "אני חושב משהו כזה, אני צריך להסתכל בספר כדי לצטט… במדויק". משכך, הגעתי לכלל מסקנה כי היה מקום לקבוע כי בהימנעות רופאי המערערת מליתן למשיב טיפול בקומדין במשך תקופה בת כשנתיים הם הגבירו את הסיכון של המשיב ללקות באירוע מוחי בשיעור של 70% לשנה ומכאן שגם אחריותם לנזקים שנבעו מכך צריך שתעמוד על 70%.

נוכח האמור לעיל, אין בידי לקבל את טענת המערערת לפיה גם אם קיים קשר סיבתי בין אי מתן הקומדין למשיב לבין האירוע המוחי, הרי שהיא הגבירה את הסיכון של המשיב ללקות בו באחוזים בודדים בלבד וכי יש להגביל את אחריותה לנזקיו בהתאם. לכאורה, בטענתה של המערערת טעם רב. משנקבע כי הסיכון שהמשיב ילקה באירוע מוחי כאשר הוא אינו נוטל קומדין הינו 10% ואילו הסיכון כי הוא ילקה באירוע מוחי כאשר הוא נוטל קומדין הינו 3%, הרי שלכאורה ההפרש בין שני נתונים אלו הוא שאמור לשקף את הגברת הסיכון שהביאה המערערת בכך שלא העניקה למשיב טיפול בקומדין. ולא היא. יש לזכור כי הסיכון לכך שהמשיב ילקה באירוע המוחי אכן התרחש במקרה דנן, כך שהמשיב משתייך הלכה למעשה לאותם 10% שלוקים באירוע מוחי. מכאן, שעבור המשיב עמד הסיכון ללקות באירוע מוחי, הלכה למעשה, על 100%. משכך, ובהתאמה, הרי ש-3% של סיכון ללקות באירוע מוחי אגב נטילת הקומדין מהווים עבור המשיב 30% סיכון (3/10 x 100). נזקו של המשיב בפועל, אם כן, הינו ההפרש שבין שני הנתונים האחרונים, דהיינו 70% הגברת סיכון [לשיטת חישוב זו ולקביעה כי היא אינה נוגדת את דוקטרינת אובדן סיכויי החלמה כראש נזק ראו: עניין לוי הנ"ל, פסקה 11]. שיטת החישוב הנ"ל, אשר משקפת בצורה מדוייקת יותר את נזקו האמיתי של הניזוק, אף תואמת את העקרונות הכלליים של חישוב הנזק בדיני הנזיקין, לפיהם על בית המשפט לתת ביטוי, במסגרת חישוב זה, למציאות כהווייתה [ראו: דוד קציר פיצויים בשל נזק גוף כרך א 366-367 (מהדורה חמישית, 2003)].

— סוף עמוד 14 —

מכאן, שיש להעמיד את שיעור האחריות של המערערת לנזק שנגרם למשיב בשל הימנעות רופאיה מליתן לו טיפול בקומדין על 70%.

ניתוק הקשר הסיבתי?

23. המערערת טוענת כי כלל לא התקיים קשר סיבתי בין מחדלה הרשלני לבין הנזק, הואיל והוכח בפני בית המשפט המחוזי כי מתן הקומדין חודש על ידי ד"ר רוזנפלד זמן מספיק עובר לאירוע המוחי ומשנמנע המשיב, מרצונו הוא, ליטול את התרופה, הרי שאין לראות במערערת כאחראית לאירוע המוחי. אין בידי לקבל טענה זו. אומנם, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, המשיב אכן נמנע מליטול את התרופה חרף המלצתו של ד"ר רוזנפלד שניתנה שלושה שבועות עובר לאירוע המוחי, אולם, בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע ממצא עובדתי, בו איני מוצא מקום להתערב, לפיו המשיב לא יכול היה ליטול את הקומדין מיד לאחר הביקור אצל ד"ר רוזנפלד, וזאת מאחר שבהתאם לנוהלי המערערת, בטרם יחדש את נטילת התרופה היה עליו לבצע בדיקות רפואיות שונות [פסקה 29 לפסק הדין]. גם מחוות דעת המומחים של שני הצדדים עולה כי לא היה בהימנעותו של המשיב מנטילת הקומדין לאחר המלצתו של ד"ר רוזנפלד כדי לנתק את הקשר הסיבתי בין מחדלם של רופאי המערערת לבין האירוע המוחי. פרופ' קפלינסקי העיד כי "בהחלט קיים סיכוי או סיכון שהוא פיתח כבר קרישי דם בפנים" במהלך השנתיים בהם לא טופל בקומדין [עמוד 28 לפרוטוקול מיום 13.6.06] (קרישי דם שהגעתם לכלי דם במוח עלולה לגרום לאירוע מוחי) וכי "האירוע המוחי הזה שקרה לו לא סביר שניתן היה למנוע את זה על ידי טיפול של ימים ספורים או של שבוע או של 10 ימים לאחר שנתיים של הפסקה" [עמוד 35 לפרוטוקול מיום 13.6.06]. ואילו פרופ' קרן העיד כי טיפול בקומדין במשך שלושה שבועות "בעצם אמור למנוע וזה מה שהוא עושה, מונע הופעת קרישי דם" [עמוד 45 לפרוטוקול מיום 27.2.07]. עיון בדברים אלו של פרופ' קרן מלמד כי למעשה לא קיימת מחלוקת אמיתית בין המומחים בשאלה האם נטילת קומדין על ידי המשיב על פי הוראתו של ד"ר רוזנפלד היתה מונעת את האירוע המוחי: בעוד שפרופ' קפלינסקי מתיחס בדבריו למצב בו כבר קיים קריש בגופו של החולה שאז "ברגע שנותנים את הקומודין אז תהליך הקרישה נעצר ותהליך הפירוק של הקרישה הופך להיות יותר בולט ואנחנו לא פעם רואים שהקרישים נעלמים אבל זה לוקח זמן" [עמוד 28 לפרוטוקול מיום 13.6.06], הרי שפרופ' קרן מתיחס למצב בו טרם נוצר קריש הדם, קרי לאפקט המניעתי של הקומדין ועל הזמן שדרוש להתרחשותו של אפקט זה. אולם, אין בעדותו של פרופ' קרן כדי לסתור את מסקנתו של פרופ' קפלינסקי לפיה גם אם היה המשיב נוטל קומדין במועד המוקדם האפשרי

— סוף עמוד 15 —

לאחר הנחייתו של ד"ר רוזנפלד, לא היה בכך כדי לפרק את הקריש שכבר נוצר בגופו של המשיב, ככל שזה היה אכן המצב, ולמנוע בכך את התרחשות האירוע המוחי. גם אם נניח שקריש הדם אשר גרם לאירוע המוחי נוצר בתקופה שלאחר הנחייתו האמורה של ד"ר רוזנפלד, הרי שלשיטתו של פרופ' קרן הליך המניעה עורך שלושה שבועות ולדבריו "זהו הזמן המקובל ברפואה" לשם כך [עמודים 44-45 לפרוטוקול מיום 27.2.07], ואילו המועד המוקדם האפשרי לנטילת הקומדין על ידי המשיב, לא היה, כאמור לעיל, מיד לאחר המלצתו של ד"ר רוזנפלד, אלא במועד מאוחר יותר, דהיינו פחות משלושה שבועות לפני האירוע המוחי. מכאן שגם אם היה המשיב נוטל קומדין בתקופה זו לא היה בכך (לפי חוות הדעת של פרופ' קרן ושל פרופ' קפלינסקי) כדי למנוע את היווצרותם של קרישי דם במהלכה.

24. אשר לטענת המערערת לפיה העובדה כי בשנת 2006 אושפז המשיב בחשד לאירוע מוחי חולף למרות שטופל בקומדין באופן רציף במשך תקופה בת כחמש שנים קודם לכן, מנתקת את הקשר הסיבתי בין המחדל נשוא הערעור לבין האירוע המוחי הראשון של המשיב, איני רואה בה כל ממש. זוהי טענה סתמית שנטענה בעלמא מבלי שגובתה בחוות דעת רפואית כלשהי שתפרט את הסיבות האפשריות לאירוע המוחי החולף ומבלי להתייחס לעברו הרפואי של המשיב. משכך, לא ניתן ללמוד מאירוע מאוחר זה על קיומו או היעדרו של קשר סיבתי בין אירועים שקדמו לו בשנים רבות.

אשם תורם

25. גם באשר להשגותיו של המשיב בדבר האשם התורם בשיעור 25% אותו ייחס לו בית המשפט המחוזי, איני סבור כי יש בהן ממש ודינן להידחות. האשם התורם מהווה הגנה למזיק מפני החובה לפצות את הניזוק על מלוא נזקו [י' אנגלרד "יסודות האחריות בנזיקין" דיני הנזיקין – תורת הנזיקין הכללית 119, 236 (מהדורה 2, ג' טדסקי עורך, תשל"ז)]. המבחן לקיומו של האשם התורם ולקביעת שיעורו הינו מבחן כפול. תחילה, על בית המשפט לבדוק אם נהג הניזוק כאדם אחראי ובזהירות סבירה, קרי האם נהג הוא כ"אדם סביר"; היה ונמצא כי התשובה לשאלה זו היא בשלילה, כי אז תחולק האחריות לנזקו של הניזוק בינו לבין המזיק על פי מבחן האשמה המוסרית, דהיינו על ידי הצבת מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה בכדי להשוות ולהעריך את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל אחד מהם [ראו: ע"א 316/75 שור נ' מדינת ישראל, פ"ד לא(1) 299, 304-306 (1976); עניין עטיה הנ"ל, בעמוד 723; ע"א 7130/01 סולל בונה בנין ותשתית בע"מ נ' תנעמי, פ"ד נח

--- סוף עמוד 16 ---

(1) 1, 21 (2003); אזר ונירנברג הנ"ל, בעמודים 564-565].

במקרה שלפנינו קבע בית המשפט המחוזי, קביעה המקובלת עליי, כי המשיב, אשר החל בנטילת תרופת הקומדין כבר בשנת 1998, היה מודע לחיוניותו של הקומדין במצבו הרפואי, כאשר עוד קודם לאירועים נשוא הערעור דנן הוסבר לו על ידי אחד מרופאיו כי מדובר בתרופה שעליו ליטול לאורך כל חייו וכי "אסור בשום אופן להפסיק אותה" [סעיף 5 לתצהיר עדות ראשית של המשיבה 2]. אף על פי כן, לאחר שהופסק הטיפול בקומדין לצורך ביצוע הניתוח לקילוף הפריקרד, ואף שהניתוח לא בוצע במשך כשנתיים, לא התעניין המשיב כל אותה תקופה, ולו פעם אחת, אצל מי מרופאיו בדבר חידוש הטיפול בתרופה הנדונה, לא כל שכן הוא לא ביקש מהם לחדש את מתן התרופה. אדישותו זו של המערער לגורלו וישיבתו התמוהה בחיבוק ידיים במשך שנתיים, חרף מודעותו לחיוניותה של תרופת הקומדין במצבו מקבלות משנה תוקף נוכח עדותו של המשיב עצמו, ממנה עולה כי במהלך התקופה האמורה היה נתון במעקב קרדיולוגי וביקר פעמים רבות אצל רופאי המערערת, ואף על פי כן, לא ראה הוא לנכון להסב את תשומת ליבו של איש מהם לעובדה כי הוא אינו נוטל את תרופת הקומדין. די כבר בכך כדי לקבוע כי המשיב לא נהג כחולה סביר. אין זה מתקבל על הדעת כי חולה המודע לחיוניותה של תרופה אותה הוא נטל בקביעות ואשר רופאיו הורו לו על הפסקת נטילתה באופן זמני, יימנע ולו מהסבת תשומת לבם לכך שחרף העובדה שהסיבה להפסקה הזמנית בנטילת התרופה חלפה עברה לה מן העולם, הטיפול בתרופה לא חודש [השוו: ע"א 6023/97 טייג נ' גלזר, פ"ד נג(2) 840, 847-848 (1999); ע"א 244/81 פתאל נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, פ"ד לח(3) 673, 687 (1984). הגם שנסיבותיהם של מקרים אלו אינן זהות לנסיבות המקרה דנן, כאשר בעניין טייג נמנעה המטופלת מלמסור לרופאה ממצאים רפואיים שהיו בידיה ושלא נמצאו בידי הרופא ובעניין פתאל המטופל נמנע מלפנות לרופא חרף מצבו הרפואי הקשה, ניתן להקיש מהם לענייננו]. אני סבור כי ניתן בנסיבות אלה לדרוש מן החולה כי יציין בפני הרופא המטפל בו כי הוא אינו נוטל את התרופה שחיוניותה ידועה לו, וצדק בית המשפט המחוזי כאשר מצא בהימנעותו של המשיב מלנהוג כן במקרה דנן אשם תורם בשיעור של 25%. משכך, איני רואה צורך להתיחס לטענתו של המשיב כנגד קביעתו של בית המשפט המחוזי בנוגע לאשם תורם מצד המשיב בגין הימנעותו מנטילת הקומדין חרף המלצתו של ד"ר רוזנפלד.

— סוף עמוד 17 —

סוף דבר

26. משקבעתי, בניגוד לפסק דינו של בית המשפט המחוזי, כי המערערת אינה אחראית לנזקי המשיב, ככל שאלו קיימים, שמקורם בהימנעותה מביצוע הניתוח לקילוף הפריקרד וכי המערערת הגבירה את הסיכון של המשיב ללקות באירוע מוחי בשל הימנעותה ממתן קומדין למשיב ב-70%, ולאור העובדה כי בית המשפט המחוזי קבע את נזקי המשיב ואת היקף הפיצוי הראוי בגינם באמצעות אומדנה במסגרתה נלקחו בחשבון הן נזקים קרדיולוגיים שמקורם באי ביצוע הניתוח והן נזקים נוירולוגיים שמקורם באירוע המוחי שנגרם כתוצאה מהיעדר טיפול בקומדין, וזאת מבלי לפרט את שיעורו היחסי של כל אחד מן הנזקים האמורים בתחשיב הכללי, אין מנוס מלהחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי על מנת שזה יקבע מהו הנזק שנגרם למשיב ואת שיעור הפיצוי ההולם בגינו, בהתאם לאמור בפסק דין זה.

אשר על כן, אציע לחבריי לקבל את הערעור באופן חלקי, לדחות את הערעור שכנגד ולקבוע כי המערערת אינה אחראית בנזיקין בגין הימנעות רופאיה מביצוע הניתוח לקילוף הפריקרד במשיב וכי אחריותה לנזקיו של המשיב שמקורם באירוע המוחי בו הוא לקה בשנת 2001 ואשר נגרם כתוצאה מהימנעותם של רופאי המערערת מלטפל במשיב באמצעות קומדין עומדת על 70%. כן, אציע לחבריי להורות על החזרתו של התיק לבית המשפט המחוזי בכדי שזה יקבע, בשים לב לאמור בפסק דין זה, את נזקיו של המשיב ואת שיעור הפיצוי ההולם בגינם בנסיבות העניין. כן אציע לחבריי כי בנסיבות העניין לא יעשה צו להוצאות.

ש ו פ ט

— סוף עמוד 18 —

השופטת א' פרוקצ'יה:

אני מסכימה.

ש ו פ ט ת

השופט א' רובינשטיין:

אני מסכים.

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' דנציגר.

ניתן היום, כ"ה באייר תשס"ט (19.5.09).

שיתוק מוחין- תסמונת דאון

שיתוק מוחין או תסמונת דאון הינן ליקויים מוחיים קשים אשר חלק מהם נגרם עקב רשלנות רפואית בזמן ההריון או הלידה.

בארה"ב ישנה סערה סביב הצעת חוק המנסה להסדיר נושאים אלו באופן שייקל עם ההורים לקבל פיצוי אם לבנם יש שיתוק מוחין, תסמונת דאון או מומים אחרים. אם רופאים פנו נגד החקיקה, זה יהיה אבוד ואובמה ידעו זאת, ולכן הוא בשקט הסכימה לשקול שורה של רפורמות רשלנות רפואית, כי בכל תקופה אחרת, כנראה היה פוטר על ידי נשיא דמוקרטי. (הפחתת פרמיית ביטוח רשלנות רפואית הוא בעדיפות עליונה של הסכם המעברים -. והרפובליקנים) ריאן ליזה מגלה נכונות של הנשיא לשקול רפורמות רשלנות במסמך פנימי בבית הלבן ליזה לאחרונה פורסמו באינטרנט כחלק שלו סיפור חדש ב 'ניו יורקר' . כפי שליזה מסביר , את תזכיר 2009 יולי, נכתב על ידי ננסי אן דפרל, ראש לשכת הבית הלבן של רפורמת הבריאות, סוזן שר, ראש מישל אובמה של הצוות, הניחו את חמש דרכים דיני רשלנות רפואית יכולה להיות רפורמה קצר מכסת הלא נזקים כלכליים. דפרל ואת שר הזהיר אובמה כי הנזקים מכסת היה בלתי נסבל מבחינה פוליטית, בהתחשב קולית אובמה התנגד כבר רפורמה זו.

הרעיונות מתאר במזכר לא היו מהפכניים. כל נוסתה ברמת המדינה או המוצע על קשקשים קטנים יותר. עבור כל אחד, הניח דפרל ואת שר את הראיות רשימה של היתרונות והחסרונות. בסוף במזכר היה רשימה שבה אובמה יכול לציין איזה רעיונות הוא המועדף. הוא היה מעוניין רק אחד: הצעה יש רופאים בהתנדבות לספר לחולים כאשר הם עושים טעויות ולהתנצל. זה אולי נשמע מטורף, אבל את הרעיון – המכונה גילוי מוקדם של טעויות רפואיות וגישור או "עבודות סליחה" – כבר הוכח להפחית תביעות ועלויות של אוניברסיטת מישיגן מערכת החולים, למעשה, היה אובמה הציע חקיקה כולל הרעיון בסנאט בשנת 2005.

בהערה בכתב יד על מזכר ליזה השיג, כתב אובמה: "ברור שאנחנו לא צריכים לעשות שום דבר כי שוקל את המאמץ הכולל, אבל אם זה עוזר אימיא להישאר על הסיפון, אנחנו צריכים לחקור אותו".

מעניין, היה אובמה נשא נאום בפני אימיא שבועיים לפני מזכר שנכתב בו הוא רמז כי הוא העדיף רפורמה רשלנות, תוך מתן פרטים לא. הנה מה שהוא אמר אז על שיתוק מוחין או תסמונת דאון.

עורכי דין רשלנות רפואית מייעצים

שמי לבנה, אני בת 43 משתמשת יותר מחמש שנים בתרופת האלטרקסין ולכן החלטתי לשלוח מייל אל עורכי דין רשלנות רפואית.

.בעקבות שימוש בתרופה החדשה התחלתי לחוש חולשה עייפות נשירה מוגברת בשיער, ועוד. כיוון שהרופא לא ידע אותי על שינוי בפורמולה לא קישרתי את הבעיות במצבי הבריאותי לנטילתן ופניתי למספר רופאים כדי שיאבחנו את מצבי. כאשר הגעתי בסופו של דבר לאנדרוקרינולוג נאמר לי כי אין צורך במעקב בעקבות שינוי הפורמולה למרות כל מה שנאמר.אשמח אם עורכי דין רשלנות רפואית יוכלו להיות איתי קשר ולעדכן אותי בדבר הדרכים להגשת תביעה ייצוגית או אישית כאן.

אני ילדתי לפני שנה והתחלתי את הפורמולה החדשה סמוך ללידה ללא ידיעתי, יש לי שלוש קופסאות ריקות של אספן ועוד קופסה שהתחלתי להשתמש לפני שבועיים לערך, כיוון שהייתי אחרי לידה יחסתי את כל התופעות לוואי לתופעות של אישה לאחר לידה למרות שזאת הלידה השניה שלי ואחרי הלידה הראשונה לא סבלתי מהתופעות הללו, בחודש השלישי אחרי הלידה היו לי רעידות במהלך השינה זה היה קורה לי אחרי שהייתי מרגישה חולשה ואז הייתי ניגשת באמצע הלילה להכניס משהו מתוק לפה כהרגשתי כמו ירידת סוכר ואז אחרי שהייתי חוזרת למיטה הייתי מתחילה לרעוד ורק אחרי עשרים דקות לערך זה היה מפסיק מעצמו, במהלך היום הייתי מותשת. הפסקתי אחרי שבוע להניק את בני כי הרגשתי שאני פשוט לא יכולה להחזיק אותו על הידיים כי אני נרדמת איתו ביחד, העדפתי ללכת להאכיל אותו בבקבוק וללכת לישון אתו מאשר לשאוב או להניק אותו, עשיתי בדיקת TSH והיא יצאה מאוזנת אך מעט יותר גבוה מהבדיקה הקודמת וכיוון שהרגשתי מוזר ולא מאוזנת ובמגמת עליה בTSH העלתי את המינון מ100 כל השבוע ל150 חמש פעמים בשבוע. אחרי חודשיים וחצי נשארתי במשקל עודף מאוד גבוה מה שאני לא רגילה לו, 65 קילו, ניכנסתי למשטר של דיאטה וספורט למרות שאני לא אוהבת ספורט ואחרי חודש וחצי אינטנסיבי אני רואה שאני לא זזה במשקל. כבר אז הבנתי שמשהו לא הגיוני, אז שוב עשיתי בדיקה TSH ושוב הופיע שאני מאוזנת אבל שוב במגמת עליה מהבדיקה הקודמת ועוד אחרי שהוספתי 4 כדורים, אז הגעתי למצב שלקחת כל השבוע 150 כלומר כפול המינון שהייתי מאוזנת איתו במשך 4 שנים, לאחר חודשיים וחצי עדיין הרגשתי משהו לא תקין ואז כבר יצא הפירסום של האלטרוקסין ועשיתי שוב בדיקה והפעם יצא שאני בתת פעילות וזה אחרי שבמשך חודש וחצי אני לוקחת מינון כפול. הייתי אצל רופאת נשים במהלך התקופה הלא ברורה הזאת כי חשבתי שזה בעיה הורמונלית שמונעת ממני לרדת במשקל ואכן הרופאה גילתה לי משהו חדש שמעולם לא היה לי -היא גילתה שיש לי נמק, זאת הפעם הראשונה ששמעתי על זה וישר התחלתי לברר על עורכי דין רשלנות רפואית, לי יש הרגשה שזה קשור לכדור החדש, כי מעולם לא היתה לי בעיה כזאת קודם, בכל אופן הבעיה שכרגע העיקרית שפוגעת בי בצורה מטורפת בעירנות, אני מזיעה בצורה מטורפת, יש לי מיגרנות כל שבועיים, הייתי אצל דיאטנית, ואני לא מצליחה בשום אופן לרדת במשקל ונאמר לי שברגע שארד כנראה שאפתור את הבעיה של הנמק.

המסקנה שלי היא שאין ברירה ואני חייבת עורכי דין רשלנות רפואית כדי לממש את זכויותיי בכל הסיפור שקרה כאן.

עורך דין רשלנות רפואית- רפומה

עורך דין רשלנות רפואית מספר כי בניסיון להשיג תמיכה עבור הרפורמה בבריאות מרופאים במדינה בארה"ב בחזרה בשנת 2009, הבטיח הנשיא ברק אובמה פעולה על פריט סמוך לראש הרשימה רצונם – רפורמת רשלנות רפואית.

עורך דין רשלנות רפואית מתאר את הצעד הראשון: 25 מיליון דולר במבחן חלופות למערכת אחריות רפואית. זה זכה לשבחים מצד איגוד הרפואה האמריקני, בין היתר. אבל מאז הרפורמה נזיקין ברמה הפדרלית הושם על קרח, קורבן של כסף הן חזק בפוליטיקה מריר.

הוראות רשלנות רפואית של הגנת החולה ובמחיר Care Act היו מוגבלות מלכתחילה – 50 מיליון דולר בפרויקטים הפגנה הרחיבה המדינה. והקונגרס לא לממן את זה. גם לא הממשל לקבל את 250,000,000 $ אותו ביקש עבור שנת הכספים 2012 עבור משרד המשפטים לחקור גישות חלופיות.

בינתיים, הרפובליקנים בית דוחפים סוג של רפורמה שהם מגובים במשך שנים רבות – כובע הפדרלי 250,000 $ על הנזקים noneconomic וקיצור התיישנות. אבל את הצעת החוק, המכונה חוק הבריאות, יש סיכוי קטן לנקות את הסנאט, שבשליטת הדמוקרטים, שהתנגדו לרפורמה היסטורית נזיקין.

עורך דין רשלנות רפואית מוסיף כי שני הצדדים היו מתווכחים במשך שנים, עם הדמוקרטים מאשימים הרפובליקנים של ציפוי עם המבטחים במקום פצועים, והרפובליקנים אומרים הדמוקרטים מחויב עורכי הדין. בינתיים מחקרים רבים תיעדו מתמשך עם בעיות בטיחות המטופל, כמו גם ליקויים משמעותיים באופן שבו המערכת המשפטית כיום מטפל במקרים רשלנות, המכונה לפעמים "צדק הקופה".

זאת אלא אם כן המעשים supercommittee, זה נראה כמו נזיקין הרפורמה תישאר לעת עתה לארצות – רבים מהם כבר עברו סוג כלשהו של פעולה. משרד התקציב של הקונגרס העריך כי הרפורמה נזיקין דומה להצעה כמוסות הרפובליקני יציל 54000000000 $ במשך 10 שנים.

"זה לא נראה כמו משהו גדול הולך לקרות בקרוב", אמר עורך דין רשלנות רפואית. הבקשה $ 250,000,000 משרד המשפטים לממן חלופות לרבות בתי משפט בריאות כביכול, נמל בטוח "לחשוף ולהתנצל" מודלים ", יכול להיות מאמץ משמעותי", הוסיף.

הוראות ACA, לעומת זאת, היו שווים מעט מלכתחילה. $ 50,000,000 המוצע "הם הראו שאכפת להגיב הרפורמה רפואה הגנתית כזו, אבל מגבלות החוק לא איפשר אותו הסכום לכל דבר", אמר Bovbjerg.

"זה היה מיועד רק פעם כשוחד פוליטי", אמר פיליפ הווארד, מייסד ויו"ר של טובת הכלל, הדוגלת עבור בתי המשפט מומחה לבריאות ליישב תביעות אחריות רפואית. תומכיו של בתי המשפט הבריאות אומרים יהיה הוגן יותר עקבית יותר מאשר בדרך הנוכחית של רשלנות בטיפול בתיקים.

מה שנשאר הם פרויקטים מצומצם יחסית במימון ביוני 2010 עם $ 25,000,000 הראשוני באמצעות הסוכנות למחקר בריאות ואיכות – 13 מענקים תכנון של כ 300,000 $ כל אחד ושבעה 3 מיליון דולר, לשלוש שנים פרויקטים הפגנה.

וגם כי התוכנית AHRQ נמצא בהמתנה. מחלקת הבריאות ושירותי האנוש שידל יישומים לסיבוב השני של מענקים אך "מאז הקונגרס לא מימנה את זה, יישומים לא נבדקו", אמר פקיד HHS.

הרפובליקנים בקונגרס מתנגדים פרויקטים ההפגנה בתקווה מיצוב הרפורמה בחוק הנזיקין שלהם כמו חתיכת הליבה – וחתיכת מוגדרים היטב, לאחר דיון בקונגרס כל כך הרבה – האסטרטגיה שלהם "לבטל ולהחליף" את ACA, אנשי לומר.

"פרויקטים הפגנה של הנשיא הם ניסיון מצהירים עניין רפורמות רשלנות מבלי לנקוט פעולה", כתב חבר הקונגרס לאמר סמית' (רפובליקני מטקסס) בדואר אלקטרוני אל פוליטיקו. "אנחנו לא צריכים" להוכיח "כי רפורמות רשלנות רפואית יעילים, כי כבר הוכח במדינות שבהם הרפורמות הללו נחקקו".

כובעים, כבר במקום במדינות רבות, כולל טקסס וקליפורניה, עשויה לספק חיזוי יותר לרופאים מבטחים רשלנות. אבל הם לא עושים כלום כדי לטפל במערכת הבסיסית, אשר הבינו יותר ויותר לשמש גם חולים וגם רופאים היטב או למדי. אבל את הוויכוח הפוליטי על איך לטפל בבעיה יש המאובנת לתרגיל פרטיזן שינון, אמר Bovbjerg.

"עורך דין רשלנות רפואית וחבריו אומרים כי המערכת עובדת נהדר", אמר. "הצד השני אומר שזה הדבר הגרוע ביותר מאז נפילת האדם מגן עדן, אבל אם יש לנו קצת פחות מזה, יהיה בסדר."

בספרו, "בריאות, מובטחת", הניח יחזקאל עמנואל, bioethicist כעת באוניברסיטת פנסילבניה, לשעבר יועץ הבית הלבן על מדיניות הבריאות, את התיק נגד מערכת רשלנות הקיים.

"מחקרים רבים הראו כי רוב החולים הסובלים טעות רפואית אינם פיצוי, בעוד לבחור כמה פרסים ענקית לנצח. וזה בממוצע, החולים צריכים לחכות כמעט חמש שנים כדי לפתור תביעות ולקבל תשלומים במקרה של רשלנות רפואית -. בשש אם המקרה קשור המסירה של תינוק "

בין החלופות מפותח במדינות או כמה יישובים כוללים את "לחשוף ולהציע" או "לחשוף ולהתנצל" מודל. הוצג לראשונה על ידי ותיקי המינהל ואומצה על ידי מערכות בריאות אחרים, כולל אוניברסיטת מישיגן, הוא מעודד ספקי בריאות להכיר להתנצל על טעויות רפואיות חולים להציע פיצוי. אם המטופל דוחה את ההצעה בוחר לתבוע, כל הודאה הקודם יהיה קביל בבית המשפט. המצדדים אומרים מודל זה מעודד ספקי לזהות טעויות בגלוי – ולעבוד על דרכים למנוע שגיאות או נזק מלקרות לחולה אחר.

בתי המשפט הבריאות, בהתבסס על המשפט המקצועית הקודמת, תעניק פיצוי מינהלי כמו הורה על ידי שופטים מיומנים ומומחים רפואיים, ולא במשפט המקובל על ידי חבר מושבעים שכבה. אלו לא נבדקו עדיין.

המודל נמל המבטחים יגן ספקי מאחריות אם פעל הוקמה הנחיות להתאמן הכי טוב, אם כי במקרים רבים, הנחיות אלה טרם שצוין או על הסכמה רחבה.

הסיבוב הראשון של מענקים AHRQ בתנאי מימון כדי לפתח ולבדוק כמה מן המודלים האלה, במיוחד לחשוף ולהציע מגוון. מעניקה הפגנה הלכו החוקרים באוניברסיטה, מערכות הבריאות, מחלקת בריאות הציבור ומערכת המשפט.

והרעיון היה כי חלק 13 מענקים התכנון היה לאחר מכן לקבל את הפרוייקט ברמת המימון.

"זאת היתה תקווה", אמרה ג'וי וילסון, מדיניות בריאות מנהל הוועידה הלאומית של המחוקקים. "אבל זה לא קל לממן כל דבר בסביבה זו. זה לא קרה

עורכי הרפורמה רשלנות רפואית מקיפה מתוסכלים אי התאמה בין הרטוריקה פעולה. וגם AMA עדיין רוצה לתקן את המדינה.

"זה יחזור סביב – ו – במוקדם ולא במאוחר – כי ביסודו של דבר, אתה לא יכול לנהל את הבריאות אם אתה לא יכול לנהל טיפול צדק בריאות," אמר הווארד. "אבל פוליטיקאי לא רוצה לעשות את זה."

אין ספק די אפילו עורך דין רשלנות רפואית נותר חסר המום מול כל ההתפחויות האחרונות.

רשלנות רפואית בהריון – אבחון שגוי

רשלנות רפואית בלידה יכולה להביא לנזקים קטסטרופליים לכל משפחת התינוק מלבד לו עצמו כמובן. לא נראה כי כמות המקרים פחתה בשנים האחרונות כי אם עלתה, בעיקר לאור הגידול בכמות הלידות.

עורך דין רשלנות רפואית בהריון מדווח על שמונה שנים לאחר תיקון מחוקקים בארה"ב, קבוצות מתכוננות לעימות אפשרי בבית המשפט העליון בפלורידה על חוקתיותו של כובע על הנזקים חוקית. שכת עורכי הדין הגישו תקצירים החודש תומכים  בפיצוי 1,000,000 $ על הכאב ועל הסבל נזקים כי היה חלק פרופיל גבוה של שיפוץ 2003. בצד השני, היועץ המשפטי פאם בונדי ומגוון רחב של קבוצות רפואיים הראו שהם יהיו קובץ תחתונים תמיכה של החוק, על פי יומן מקוון בית המשפט העליון.

התומכים טענו עוד כי כובעים כאלה יש צורך החזק רשלנות רפואית, עלויות הביטוח עבור רופאים וספקי בריאות אחרים. המקרה נובע מותו בשנת 2006 של 20 בן מישל מקול זמן קצר לאחר שילדה בפורט וולטון ביץ' המרכז הרפואי. מק 'קול, אשר מזוהה ברשומות בית המשפט כמו של חיל האוויר "תלוי,"טופלה בבית החולים על ידי רופאים חיל האוויר לאחר שאובחנו עם לחץ דם גבוה, מצב חמור המכונה רעלת הריון. בני משפחתו של מק 'קול תבע את הממשל הפדרלי, ובית המשפט קבע שהם צריכים לקבל 3 מיליון דולר, כולל 2 מיליון דולר שאינם כלכליים — או כאב וסבל פיצויים —. אך השופט מופחת אלה שאינם כלכליים נזקים $ 1,000,000 בגלל החוק של 2003. בית המשפט לערעורים -11 האמריקאי לערעורים השנה פסק כובע אינו מפר את החוקה הפדרלית אלא גם אמר בית המשפט העליון בפלורידה צריך להתייחס לנושא על פי חוקת המדינה. זה עורר גל של נסורת החודש, כמו מתנגדי מבקשים לקבל כובע זרק החוצה בטענה החוקתית מספר. השופטים לא מתוכנן טיעונים בעל פה במקרה. "גם אם בית משפט זה מקבל כפשוטם את הרעיון המפוקפק כי הגבלת פרסים המושבעים במקרים רשלנות רפואית יהיה להקטין באופן משמעותי רופאים פרמיות אחריות להבטיח את הזמינות של טיפול רפואי איכותי פלורידה הכל, זה שרירותי בעליל ולא הוגן להטיל את העלות של זה לתועלת הציבור על הקורבנות שנפגעו הכי קשה מעטים יחסית של רשלנות רפואית, "עורכי הדין של משפחת מק 'קול טען קצר. אבל בפסיקתו מוקדם יותר השנה, שופט שלושה פאנל של בית המשפט האמריקני לערעורים -11 אמר המחוקקים "זיהו מטרה ממשלתי לגיטימי" באישור כובע. "המחוקקים בפלורידה סביר למסקנה כגון כובע יפחית פרסים נזק בתורו לעשות ביטוח רשלנות רפואית הזולה יותר ובריאות יותר נוחים,"פסק הדין אמר. החוק 2003-רשלנות רפואית דרבן אחד הקרבות הגדולים ביותר של Tallahassee הפוליטית של העשור האחרון. Caps על אי – נזקים כלכליים היו נושא הבזק מוט במהלך הדיון, כמו רופאים מושל לשעבר ג'ב בוש דחף גבולות 250,000 $.

אחרי חודשים של מאבק, המחוקקים אישר פשרה שכלל גבולות של 500,000 $ או 1,000,000 $, תלוי בנסיבות ואת מספר האנשים המעורבים במקרה. בקיצור שלה, אמר בר האיגוד האמריקאי לא לנקוט עמדה בנושאים חוקתיים פלורידה. אבל הוא אמר שהוא מתנגד הלא כמוסות נזק כלכלי משום שהם "להרתיע עורכי דין מלקחת במקרים ראויים לשבח שם נזקים כלכליים נמוכים, ובכך לערער את היכולת של מספר לא מבוטל של פצועים ולבקש פיצוי בבתי המשפט." עורך דין רשלנות רפואית בהריון מוסיף כי יש לבחון אם במקרים דומים בישראל פוסקים פיצוי דומה.

חיפוש עו"ד רשלנות רפואית

לסיוע משפטי חיוני לתביעה שלך לצדק יש לפנות אל עו"ד רשלנות רפואית. אפשר לבזבז זמן בחיפוש אחר עו"ד רשלנות רפואית טוב שיכול לעזור לכם לקבל פיצוי מגורם אשם.

זה לא טיול בפארק והרבה חוקים ותקנות משפטיות נכנסים למשחק כאשר אתה להגיש תביעה נגד איש מקצוע רפואי. כאשר מדובר במקרה רשלנות רפואית, עו"ד רשלנות רפואית צריך את כל הפרטים בדבר מצבו הרפואי של המטופל כך הוא / היא יכול לבנות תיק מוצק על בסיס ראיות הארדקור של רשלנות או טעויות. רק עו"ד רשלנות רפואית מוכשר יכול לעזור לך בהקשר הזה. הוא / היא יהיו בידע מעמיק על הכללים ההליכים המשפטיים לגבי מקרים רשלנות רפואית.

פורטל עו"ד און לייין הוא אתר בו ניתן למצוא עו"ד רשלנות רפואית מעודכן עם חוקים יהיה לדעת בדיוק איזה צעד לנקוט בזמנים מסוימים. תביעה רשלנות רפואית יכול להיות ארוך אחד צריך לשכור יועץ אשר אגרסיבי מקצועי בבית באותו הזמן.

עורך דין שמבין את המצב הקשה של הקורבן ו / משפחתו, יהיה בעמדה טובה יותר להתמודד עם המצב. בעוד במצוד אחר עורך דין, ודא כי אתה לא עושה שום החלטות חפוזות. אם אתה רוצה תוצאה חיובית אז ההימור הטוב ביותר שלך היא לשכור נציג משפטי שנלחם מקרים כאלה בעבר. ניסיון זה יעמוד לך לעזר רב כאשר במקרה שלך מגיע בית משפט. אחד צריך להבין את חומרת רשלנות רפואית. לא רק צריך את הקורבן שלו / משפחתה לקבל פיצוי, הרופא מודאג יכול גם להפעיל את הסיכון שלו / שלה הרישיון הרפואי בוטל. כוח המשיכה של הנקודה השנייה לא ניתן הדגיש מספיק. לכן, חיוני לך גישה לעורך דין אשר יבחן את המצב לפני שתחליט על כל אם לנקוט בצעדים משפטיים או לא. למרות להתמודד עם רשלנות רפואית, עורכי דין Rockford לאמץ גישה פשוטה, כך אין זמן מבוזבז בכלל. זה צעד חכם לעשות, במיוחד כאשר קיימת מגבלה על הזמן במקרים כאלה. החוש המשפטי של עורך הדין שלך מובא בחזית בעת הלחימה מקרה כזה רציני.

ניתן לקבל ייעוץ משפטי ע"י עו"ד רשלנות רפואית ענת מולסון במייל: molson@nmlaw.co.il

תביעה רפואית על ביופסיה או מלנומה

ישנם מקרים בהם מוגשת תביעה רפואית רבים בנושא ביופסיה או מלנומה. אמנם לא כמו במקרי רשלנות רפואית בלידה, אך במספרים לא מבוטלים. להלן מחקר בנושאים אלו שפורסם לאחרונה:

המחקר השווה שיטות ביופסיה, חלקית ומלאה, מבחינת דיוק באבחון ההיסטופתולוגי של מלנומה עורית וקביעת שלב המחלה באופן מיקרוסקופי (microstaging). המחקר כלל אוסף של מקרים אשר נאספו לאורך 12 שנים במרכז הפנייה שלישוני. במחקר נמצא כי בקרב חולים אלו, אבחון היסטופתולוגי שגוי נפוץ יותר במלנומות אשר עברו הערכה בעזרת ביופסיית punch וביופסיית shave מאשר בכריתה מלאה של הגידול. ללא קשר לסוג הביופסיה. השימוש בביופסיות punch ו-shave יכול להוביל גם לאי-דיוק בקביעת שלב המחלה באופן היסטופתולוגי.

ניסו להשוות בין שיטות ביופסיה, חלקית ומלאה, מבחינת דיוק באבחון ההיסטופתולוגי של מלנומה עורית וקביעת שלב המחלה באופן מיקרוסקופי (microstaging).

זה כלל ביופסיות חלקיות ומלאות. גורמים אחרים שנלקחו בחשבון היו מיקום אנטומי, סוג הרופא בתחילת ניהול המקרה, פיגמנטציה נמוכה (hypomelanosis), תת-הסוג של המלנומה, גודל דגימת הביופסיה, ביופסיות מרובות ועובי הגידול.

אבחון היסטופתולוגי (אבחון שלילי שגוי- בסך הכל או עם תוצאה שלילית כתוצאה מאבחון שגוי זה- ואבחון חיובי שגוי) ודיוק בקביעת שלב המחלה באופן מיקרוסקופי. שיעורי הסיכויים (odds ratios=Ors) ורווח סמך של 95% הושגו בעזרת רגרסיה לוגיסטית מרובת-נתונים.

נמצא קשר בין עלייה בסיכויים לאבחון היסטופתולוגי שגוי לבין ביופסית punch (שיעורי סיכויים של 16.6 עם רווח סמך של 95%, 10-27), (P<0.001) וביופסית shave (שיעורי סיכויים של 2.6 עם רווח סמך של 95%, 1.2-5.7), (P=0.02) בהשוואה לביופסית כריתה מלאה של הגידול. ביופסית punch נמצאה כקשורה לעלייה בסיכויים לאבחון שגוי עם תוצאה שלילית כתוצאה מכך (שיעורי סיכויים של 20 עם רווח סמך של 95%, 10-41), (P<0.001). גורמים נוספים הנמצאו כקשורים לעלייה בסיכויים לאבחון שגוי כוללים מלנומה מסוג acral lentiginous (שיעורי סיכויים של 5.1 עם רווח סמך של 95%, 2-13), (P>0.001), מלנומה של רקמת חיבור (desmoplastic melanoma), (שיעורי סיכויים של 3.8 עם רווח סמך של 95%, 1.1-13.0), (P=0.03) ומלנומה מסוג nevoid (שיעורי סיכויים של 28.4 עם רווח סמך של 95%, 7-115), (P<0.001). לביופסיית punch (שיעורי סיכויים של 5.1 עם רווח סמך של 95%, 3.4-7.6), (P<0.001) וביופסיית shave (שיעורי סיכויים של 2.3 עם רווח סמך של 95%, 1.5-3.6), (P<0.001), היו סיכויים מוגברים לאי-דיוק בקביעת שלב המחלה באופן מיקרוסקופי מול כריתה מלאה של הגידול. עובי הגידול היה הגורם המשפיע ביותר על אי-הדיוק של קביעת שלב המחלה באופן מיקרוסקופי כאשר נעשה שימוש בביופסיה חלקית (הסיכויים לעלייה משמעותית באי-דיוק בקביעת שלב המחלה באופן מיקרוסקופי עלו פי 1.8 עבור כל עלייה של 1 מ"מ בעובי הגידול, רווח סמך של 95%, 1.4-2.4), (P<0.001).

בקרב חולים במרכז הפנייה שלישוני עם מלנומה, אבחון היסטופתולוגי שגוי נפוץ יותר במלנומות אשר עברו הערכה בעזרת ביופסיית punch וביופסיית shave מאשר בכריתה מלאה של הגידול. ללא קשר לסוג הביופסיה, תוצאות שליליות בעקבות אבחון שגוי יכולות להתרחש. אולם, תוצאות שליליות שכאלו הן נפוצות יותר בשימוש בביופסיית punch מאשר בביופסיה shave או כריתה מלאה של הגידול. השימוש בביופסיות punch ו-shave יכול להוביל גם לאי-דיוק בקביעת שלב המחלה באופן היסטופתולוגי.

לשאלות בנושא רשלנות רפואית בביצוע ביופסיה או באבחון מלנומה, ניתן ליצור קשר עם עו"ד רשלנות רפואית ענת מולסון

כותבים מאמרים ומקבלים תמלוגים

 

רשלנות רפואית – צליאק

מעריב מפרסם כי אשה בגיל שישים תובעת פיצויים בגין רשלנות רפואית מקופ"ח "כללית" ובי"ח "הדסה", בגלל שבמשך עשרים שנים אובחנה באופן שגוי כחולה במחלת כבד ולא במחלה האמיתית- צליאק.

לאורך השנים, חזרו רופאיה על אבחנה של דלקת כבד והאשה המשיכה בטיפולים אשר גרמו לה לדבריה ללחץ דם ובריחה של הסידן.

רשלנות רפואית נתגלתה לטענתה של האשה לפני שנה עקב כך שהבת שלה התחילה לסבול מסימפטומים דומים לאלו של האמא. בבדיקה, נתגלה שלידלה יש צליאק. בעקבות זאת, ביקשה גם האשה לבצע בדיקות מתאימות אשר העלו כי גם לאמא יש צליאק ולא מחלה אחדת כפי שטענו בעבר הרופאים.

לגרסת האשה, משך השנים היא לקחה ללא צורך תרופות קשות, שהביאו לנזק קשה כמו כן היא לא חדלה לאכול מוצרים שמכילים גלוטן כפי שאמורים להפסיק חולי צליאק ולגרסתה גם זה הביא לנזק.

האשה טוענת שבעקבות האבחון השגוי, החיים שלה נחרבו וגם הקידום שלה בעבודה הופסק, כמו כן היא נפרדה מזוגה וגם עברה הפלה. היא תובעת פיצויים גדולים בגלל רשלנות רפואית זו לטענתה.